כשנפטר אדם קרוב לנו אנו בחרדה קיומית מיוחדת; ככל שהוא קרוב לנו יותר כך יותר בסביבתנו ביקר המוות. חלק מאיתנו נגדע ותגובתנו המיידית היא כשל מי שחלק ממנו מת.
במובן מסויים המזל עזב אותנו, נעזבנו ואנו זקוקים לקרבת אנוש כדי לחזק את הרגשת השייכות שהוכתה בנו. קרובים וחברים מגיעים ללוות איתנו את מתנו ואנו נכנסים לשבעת ימי האבל, שאת הפונקציונליות שלהם אנחנו מכירים ומבינים היטב.
אלא שיש מנחמים ויש מנחמים!
בשבתי שבעה על אבי לפני 6 שנים, פגשתי שוב מה שהפתיע אותי 3 שנים קודם לכן כשאמי נפטרה. הגיע זרם כמעט בלתי פוסק משחר ועד לילה – קרובי משפחה, חברים, מכרים; גם אנשים שלא פגשתי שנים ושמעו על אבלנו ובאו לנחמנו. התנהלו שיחות, הועלו זכרונות, הועברו אלבומים מיד ליד, נאמרו דברי השתתפות בצערנו. עודדו אותנו ועטפו אותנו באהבה ובחמלה. היינו זקוקים לכל זאת.
אולם, היו גם מי שבאו לבלות! ישב אדם 3 שעות ונישנש ופיטפט וסיפר בדיחות. מדוע לא?! כיבוד היה, קהל מאזינים היה, פשוט היה נחמד לו להעביר ערב חברתי שגם לא חייב רכישת כרטיס. בשעה 11 בלילה קמתי ויצאתי באמרי, שעלי להשכים קום למחרת.
בצעירותי לא ידעתי כיצד להתייחס לאבלים. בהיותי בן 16 נפטר אביו של חברי הטוב במושב. בקומו מהשבעה הגיע לבקרני בשבת כדי שנצא כרגיל לסיבוב רגלי במושב בו גדלנו. אני זוכר כמה הייתי נבוך כשנפגשנו. לא ידעתי איך לעכל את עצבונו; לא ידעתי מה לומר ולא יכולתי להסתובב איתו בלי לומר דבר נגיד – יותר מדקה!
במשך שנים חיפשתי אנשים להצטרף אליהם בלכתי לנחם אבלים; לא רציתי להכנס לבדי לבית האבלים כי לא ידעתי מה אגיד, מה אעשה עם עצמי. כשכבר היגענו לנחם אבלים היה לי נח מאד כשהתפתחה שיחה סתמית כמו למשל על הארועים בחדשות, על מי הגיע ומי טרם הגיע ובלבד שלא לעסוק בזכרונות מן החי ובנסיבות מותו.
ברבות השנים חל שינוי גדול בגישתי, שנבע כנראה משיפור ביכולתי להתייחס לזולתי. הגיעו הדברים לכך, שאני מעדיף להגיע לבית האבלים לבדי או כמעט לבדי ואני מעדיף להגיע בשעות בהן גובר הסיכוי למיעוט מנחמים. אני מחפש לשוחח על נסיבות המוות ולהעלות את זכרו של המת והתחנות המשמעותיות בחייו. נכון, ראוי שלא אנו נוביל את הדיון ונהיה קשובים למקום הימצאם של האבלים, אולם, אל לנו לברוח לביקור בעלמא בבואנו לנחם אבלים.
לאחרונה היגעתי לנחם חברה שאימה נפטרה. כל ביקורי נמשך חצי שעה. מרגע כניסתי ועד עזיבתי שוחחתי עם בני משפחתה ובעיקר – סיפרה לי על אימה, קראה לפני את דברי ההספד שנשאה בלוויה אחותה וכן אחייניתה. אני מאמין שביקורי היה חשוב לה ואשר לי – קשה לנסח ולומר, שאני שמח שהלכתי לנחמה, אבל היה לי חשוב שהלכתי ושכך התנהל המפגש.
אין לגנות כמובן מי שמתקשה לחבק אבל או ללטפו, מי שמחפש מילים מנחמות ואינו מסוגל פשוט להיות בקרבת האבל ולהעביר אליו את הרגשת ההשתתפות בצערו; מי שמתקשה להגיע לבדו לנחם אבלים; מי שקשה לו לשוחח על המנוח ונח לו יותר להתנתק ולברוח לנושאים נטרליים ובלתי כואבים.
אני כן מגנה מי שהולכים לנחם אבלים כאל מפגש של בילוי חברתי ושוכחים להסתלק במשך שעות. לא מדובר על חברים קרובים ובני-משפחה, שמסייעים בהגשה או מבשלים או שעצם נוכחותם הרבה מחזקת את האבל וממלאת אותו אסירות תודה על כך שנמצאים איתו. יש לכולנו אנשים יקרים שנוכחותם לצדנו בעת צרה היא כמזור לנפשנו. נוכחותם של כאלו רק מחזקת את חיותנו ומצמצמת את חרדת העזיבה האיומה שביקורו הקרוב של המוות הותירה בנו.
(נגעתי באפס קצהו של נושא כבד וחשוב זה ואודה על הערות והסבת תשומת לבי להבטים נוספים משמעותיים בנושא הנדון).
25.11.05