לא אוהב התעמלות, אני יודע שיש מי שכן אוהבים. בהיותי בלתי שמן וגם כבר זמן רב לא מעשן, החלטתי, שאני טיפוס נמרץ וממש לא עצל וזה אומר, שאינני יושב שעות מול הטלויזיה ורק מנשנש (אבל, כן יושב שעות מול המחשב ולא מנשנש!), אז אני רחוק מסכנת ניוון. לכן החלטתי, שדי בקצת התעמלות, ככה – פעם בשבועיים שלושה. כמובן לא מאומצת, כי אני מרגיש קצת חולשה בהתאמצי. כבר כמה שנים שהורדתי מהפרק כפיפות בטן כי הן עשו לי קצת סחרחורת ולכן החלטתי, שזה ממש לא בריא לי. אני מקשיב לגופי ומתחשב בתחושותיי.
ואז בא התקף הלב! למזלי לא היה חזק במיוחד אבל חייב איזה חודש מנוחה. הבנתי שאסור לי לעשות מאמץ ונזהרתי כמובן.
אחרי עוד חודש המתנה היגעתי לבדיקת לב במאמץ. נעלבתי לשמוע שאני בכושר ירוד. אז בנו לי תוכנית פעילות גופנית ונכנסתי לשיגרת הפעילות שלוש פעמים בשבוע. לא אפרט כאן את מה שהיא כוללת במשך כשעה ורבע כל פעם. אציין רק, שמחשש לעשות כפיפות בטן (כי, כאמור, גרמו לי חולשה וסחרחורות) היגעתי תוך זמן קצר ל-120 כפיפות בכל פעילות וכעת, אחרי חצי שנה, אני עושה 180 ורק בגלל חששי להאריך את הפעילות יתר על המידה הרצויה לי – אינני עושה הרבה יותר.
הבאתי את הדוגמה האישית אך ורק כדי לתת בסיס לדיון בנושא החשוב הזה.
כולנו מיטיבים לדעת, שפעילות גופנית קבועה חשובה מאד לבריאותנו. קראנו על מחקרים שמדברים על הורדת יתר לחץ-דם או כולסטרול, על בניית עצם, על מניעת נטיה לעודף משקל, על תיפקודי לב ריאה ועוד. אנו מבינים שחשוב לעשות דיאטה כשיש לנו עודף משקל ושחשוב לאכול סדיר ובמיוחד – ארוחת בוקר ושחשוב מאד לא לעשן. אבל ידיעה זו לרוב אין בה די כדי להביא אותנו למאמץ שדורשות הימנעויות ועשייות אלו. כל כך קשה לנו להכנס למחוייבות ועוד – לתקופה בלתי מוגבלת ואנו מרגישים איזה חוסר אונים (תבוסתנות) שמרפה את ידינו וכך נמנעים מצעדים משמעותיים לכיוון הרצוי. נכון, יש שאנו רוכשים מנוי לחדר כושר או נכנסים לקבוצת מתעמלים או לשומרי-משקל (או סטודיו-סי!), אבל מעטים מדי מנצלים כראוי את המנוי או מתמידים בפעילות של המסגרת אליה מצטרפים. את הדיאטה נתחיל כמובן ברצינות "ממחר!" ולהפסיק לעשן? "בכלל לא בא לי! כמה אנשים חלו בסרטן בלי לעשן כלל! הגנטיקה היא שקובעת ואל תקחו לי את הנאות החיים!"
עישנתי בקביעות במשך 15 שנים ואני זוכר פעמים רבות מאד בהן פחדתי שמא לקיתי בסרטן הגרון או הריאות והחלטתי, שאפסיק לעשן וזהו. די היה בביקור אצל הרופא, שקבע שיש לי אנגינה כדי שארגע ואחזור לסורי.
קל יותר למי שמקבל התראה ממלאך המוות כמו שקיבלתי בדצמבר 2004. אתה מבין שזה רציני וכי זכית במתנה גדולה, שנשארת כאן כדי ללמוד את הלקח. למדתי אותו כמובן!!!
באמת לא קל להתמיד שלוש פעמים בשבוע עם כל הפעילות המאומצת למדי שאני מבצע. נדרשתי לתת לה קדימות על פני דברים רבים אחרים. קרה שלא ישנתי כמעט בלילה והיגעתי לצהרי היום בשובי מהעבודה והרגשתי חלש ומתקשה מאד לגשת לפעילות. החלטתי לישון מעט אחר הצהריים ואז לבצע את הפעילות הגופנית. ואז קמתי ממנוחת הצהריים והרגשתי עייף וחסר כוחות. כמעט דחיתי את הפעילות ליום המחרת אבל (טענתי תמיד, שעקשנות היא תכונה מצויינת!) החלטתי להתחיל ואם יהיה לי קשה מדי – אקל קצת על הפעילות. ממש הופתעתי לגלות, שככל שהוצאתי אנרגיה, כן נמלאתי כוחות ומרץ. סיימתי את כל הפעילות הרגילה ויצאתי ממנה מאושש ונמרץ. מי שלא מתנסה בכך פשוט אינו יודע על מה מדובר, אבל – זה עובד! בעבר הייתי נמנע מללכת להתעמלות מתונה (כמו של ישישים בבית-אבות) כאשר לא הצלחתי לנוח לפחות שעה לפני ההתעמלות. גישה זו נראית לי היום ממש מצחיקה. הייתי מדמה הוצאת אנרגיות פיזיות להשקעה רגשית: אהבה יש לנו יותר ככל שאנו מעניקים אותה לזולתנו!
כבר נאמר: "אין חכם כבעל נסיון!" הייתי משנה אימרה זו וקובע: "אין חכם מהלומד מבעל נסיון!" נכון, נסיוני לימד אותי לקח חשוב ומועיל; מי מכם, שמסוגל לחסוך לעצמו נסיונות טראומטיים מהסוג הזה שחוויתי ובכל-זאת להשתמש בלקח שלמדתי ולאמצו – חוכמתו גדולה מזו של בעל הנסיון. הוא לומד מבלי ששילם שכר לימוד וזה כמובן מאד משתלם.
אז מה עושים? – עושים! הנבון יעשה כמאמר חז"ל: יגמור בדעתו (כדאי להתחיל ב"גמירות דעת"), יקבל החלטה נחושה בכיוון שידוע לו/לה היטב כי חשוב מאד מאד לאמצו ויצא לדרך. בהצלחה! ואחרי ההחלטה הנחושה שקיבלנו, הצעד הבא הוא לשתף את סביבתנו בהחלטתנו הן כדי שיעודדו אותנו להתמיד ולעמוד במשימה והן כדי שנכניס את עצמנו למחוייבות חברתית. לכולנו תלות-שדה ברמה זו או אחרת ואיךשהו אכפת לנו להתפס כעקביים וכרציניים בעיני הזולת החשוב לנו.
הצעד הבא הוא להצטרף למסגרת קבוצה או שיעורים אישיים בהם ניתן להכנס לשיגרה של העשייה המבורכת.
לא אפרט כאן את הרווחים לבריאות ולמראה, הם ברורים לכל. אני מבקש להדגיש את המיפנה הרגשי וההשלכות של צעד לקיחת גורלנו בידנו – לטובת הדימוי-העצמי שלנו. איננו חסרי אונים ומבינים אך לא מסוגלים; אנחנו בעלי יכולת ואחריות ובגרות; אנחנו רציניים ביחס לעצמנו ובהזדמנות זו נשמש גם מודל חיובי לסביבתנו הקרובה וליקרים לנו. ננהג כמאמר חז"ל בפרקי-אבות: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה!" – אל תגיד כי כאשר יהיה לי פנאי אשב ללמוד משנה, שמא לא יהיה לך פנאי. כלומר, עשה זאת כעת!
נכון, עדיין אינני מת על התעמלות אבל אני רוצה עוד הרבה שנים טובות לא למות עליה!
(או – כן למות עליה!)
22.09.05