רק הבוקר, ביום השואה הזה, כשאני למעלה מבן 58 – היתה לי הארה: יש לי שתי אחיות ואח אולם, היו לי עוד שלושה!
אימיי השואה מחלחלים אט אט לתודעתי, הכל כל כך בלתי נתפס ונראה ממש לא מציאותי. שירה של רחל מתאר זאת בשיא הפשטות ("ואולי לא היו הדברים מעולם"). עם השנים למדתי לדעת שלא במקרה היה אבי מבוגר מאמי ב-15 שנים. הוא נישא לה כאלמן. את אשתו הראשונה ושלושת ילדיו איבד שם. את התינוק אפילו לא הכיר. גם היום אני צריך מאמץ היזכרות כדי ששם אשתו שנספתה – אסתר – יחזור לתודעתי. שמות ומין שני ילדיו הראשונים נאמרו לי לא אחת אבל אני פשוט לא מצליח לזכור אותם.
והבוקר עלה בדעתי, שכבר שנים אני מספר שלאבי כבר היו אשה וילדים שנספו טרם נישואיו לאמי, אולם, רק כעת הבנתי שלי היו עוד אחות ושני אחים. (שאלתי את אגי כעת, עם שחר, אם היא יודעת אם הבכור היה הבת או הבן; ניגשה והוציאה צילום תמונת האשה ושני ילדיה ולדעתה בכלל לא קראו לאמא אסתר אלא לבת! שם האמא אינו זכור לה בדיוק. הבכור הוא הבן שאולי נקרא דוד והשניה שבתמונה היא הבת, שכנראה לה קראו אסתר).
אז בעצם היו לי עוד אחות ושני אחים, נכון – רק מצד אבי אבל זה נחשב לקשר דם לא?
אז למה זה חשוב בעצם?
קודם כל כי כך אני מרגיש לפתע עם ההארה הזו וחוץ מזה, מבחינת תפיסותיי, זה עושה את המשכיות קיומם מעבר לתקופת חייהם – לאיתנה ומוחשית ומשמעותית יותר. כיוון שקיומם היום הוא רק כשרידים בתודעתנו (ואני מבקש לצרף את הקוראים זאת לחזק את קיומם זה), העלאת זיכרם וראיית שייכותם לי, במקרה זה – היא עוצמת קיומם היום ולצער לבי – רק היא!
(שם אשת אבי היה אטה ובנו הבכור היה אכן דוד ובתו השניה היה אסתר ולתינוק איננו יודעים איך קראו. היו לי, אם כן, 3 אחים נוסף לשלושה שיש לי, שיבדלו לחיים ארוכים וטובים.)
05.05.05