"המלאך הגואל אותי מכל רע…"; כך נפתחת תפילת "שמע על המיטה" הנועלת את עמל יומו של יהודי.
אלו המילים שעלו בדעתי כשמצאתי עצמי קרוב לגיל 58, פחות משבועיים אחרי הולדת נכדתי נטע – בטיפול נמרץ-לב.
לאורך חיינו אנחנו מקבלים מדי פעם איתות מאיים לסיים את פרשת מתנת חיינו. אנחנו מעורבים ב"כמעט תאונת-דרכים", כמעט מועדים בגרם מדרגות, כמעט נופל עלינו חפץ כבד, כמעט עברנו באזור פיגוע.
מי שעובר התנסויות קשות בונה בסיס איתן להשוות אליו נסיונות חיים. רק אחר תאונה בה נפגעה קשה רגלי, למדתי לדעת, שעליית מדרגות הנחשבת קשה מירידה בהן, יכולה להיות הרבה יותר קלה לעומת הירידה. הדבר קשה להסבר אך נוכחתי בו והתחזקה תמיכתי באימרה: "אין חכם כבעל נסיון!"
חזקה עלינו מצוות ביקור-חולים כי בעת הביקור כאילו לוקח המבקר חלק מעוצמת חוליו של רעהו. אין ספק, שחולה – במיוחד לאחר ארוע כגון התקף-לב – זקוק לונטילציה, לפרוק חרדותיו ולתמיכה ועידוד. שעות השכיבה במיטת בית-החולים מוגבל בתנועה ובאיסור ירידה ממנה – קשות וארוכות וגם בדידות וחרדות נילוות להן.
עם זאת, בשבוע האישפוז שעברתי ביקשתי בכל לשון של בקשה, שאיש מחברי ויקירי לא יבוא לבקרני. (כמה אני אסיר-תודה על כך שכיבדו את בקשתי!)
אין לי ספק, שאנשים שונים זקוקים לדברים שונים ומה שנח ומתאים לי אינו בהכרח מה שזולתי רוצה ומבקש. לכן, חשוב להבהיר עמדות וצפיות.
כשלעצמי, שאבתי סיוע טכני ומוראלי עצומים מהאנשים היקרים לי בחיי – רעייתי, בני ואחותי, שהרבו לשבת לצדי בבית החולים וסייעו לי בכל המובנים (בתי היתה עסוקה כמובן בנכדותי ובמיוחד – בילודה הרכה).
לבני משפחתי יכולתי לומר בכל עת, שברצוני לנסות לנמנם אחרי לילות לא-שנת ארוכים ומתישים. אורח שיטריח עצמו מעיר אחרת ויגיע לבקרני, אצטרך לקבלו בסבר פנים יפות ורצוי – מאוששות, שהרי עלי להרגיעו כי אינני הולך ממש למות! ובכן עלי לעודדו ולהתאמץ לקבלו כך שיצא ממני שבע-רצון ממצבי המשופר. ודאי שלא ארגיש נח לקבלו ישן או גרוע מכך – לומר לו בהגיעו: "סלח לי שאני מנסה לנמנם, אני נורא עייף" (זה ממש לא יפה ולא מכובד!)
בחדר במחלקה הפנימית 4 מיטות ונהירה של מבקרים אל אחד החולים מהווה הפרעה ברורה לאחרים. כמעט ואין פרטיות לחולה המאושפז ואם ברצונו ליטול את בקבוק השתן שתלוי לצדו על מעקה המיטה ולהשתמש בו, עליו להמתין שעות שהחדר יתפנה מזרים או להטיל מימיו בנוכחותם. לא לכל אחד עשייה פומבית אינטימית זו – נוחה.
אני מעריך שלפחות ל-80 אחוזים מהמאושפזים יש מכשיר טלפון סלולרי ברשותם. כאשר ברצונם לנוח כל שעליהם לעשות זה לנתק את המכשיר מהרשת. שיחות טלפון עם יקרים ללבנו מהוות,
לדעתי, מעיין ביקור עם כל הפונקציות החשובות שבו. נכון שאינו דומה מראה עיניים…. אבל מה חשוב יותר: להרגיע את יקירינו או לצמצם את הגורמים המעכבים את החלמתנו?
מעולם לא ילדתי! ועם זאת, קבעתי לי זה מכבר נוהל ביקור אצל יולדת. אני מגיע לעשר דקות רק בשעות הביקור הרשמיות. כל עיסוקי במהלך הביקור הקצר הזה הוא התעניינות בלידה, בילוד וביולדת. למטרה זו באתי ומייד כשהושגה אני חופשי ללכת.
להבדיל, לניחום אבלים אני מגיע גם לביקור קצר יחסית (חצי שעה ועד שעה מקסימום); אינני בא לבלות ולנהל שיחות ארוכות בענייני דיומא. מעניינות אותי נסיבות מותו של האדם היקר ופרקים בחייו המחיים את דמותו. כך אני נפרד ממנו וכך אני מלווה את יקיריו בפרידתם שלהם ממנו.
ככל שרבים המנחמים, מתקצרת שהותי. כשישבתי שבעה היה מי שהגיע וישב 3 שעות וסיפר בדיחות ואכל ושתה והוא לא היה חבר ילדות או ידיד נפש לא שלי ולא של בני משפחתי. אני יודע שיש ומגיעים שכנים או חברים מאד קרובים ושוהים עם האבלים שעות רבות ואף ימים שלמים. אלו אינם המנחמים הרגילים. אלו הם בני-בית והם גם עוסקים בבישול ובהגשה ובדאגה לצרכים שונים של האבלים. לא מאלו אני מצפה לביקור ניחומים קצר.
הדברים שכתבתי באים לעורר מחשבה ודיון ולא לקבוע מסמרות. לפני הכל ואחרי הכל הם נכתבים על-ידי עם שובי למעגל החיים השיגרתי, כשהמסר החשוב ביותר שברצוני להעביר הוא, כמה נפלא לחיות בשיגרה!
31.12.04