תודה על שהזמנת אותי לבית-הכנסת בשמחת-תורה לכבד את מעמד היותך חתן בראשית.
מהרקע שלי אני מבין היטב את גודל המעמד ולכן – את ההוקרה שמבטאת ההזמנה אותי.
בילדותי התכוננתי לבר-המצווה שלי בתנאי לחץ כבדים כי היה עלי ללמוד בעל-פה את טעמי ההפטרה אלא שלא די היה בהפטרה אחת: "בן שבע שנים יהואש במולכו"; הסתבר שבעצם עלי ללמוד את הפטרת שבת ראש חודש "כה אמר השם, השמים כסאי והארץ הדום רגלי".
אז לבית-חינוך-עיוורים בירושלים הגיע מדי אחר צהריים תיכוניסט מסמינר מזרחי, שהיה זקוק לכסף ולימד אותי בסבלנות. הורי דלי האמצעים שילמו לו כמובן ביד רחבה. על מצוות אבי לא חסך. (אתרוג קנה ב- 150 לירות כשאחרים קנו ב- 30. "זו מצווה" נהג לומר).
במקביל להכנות להופעתי בבית-הכנסת ישבתי עם כלי כתיבה ידני (סרגל ומרצע, לא מכונת כתיבה בבראיל) וכתבתי מפי המדריך מילה במילה את תפילות ימי החול, כדי שיהיה בידי סידור תפילה. מייד אחרי הבר-מצווה כבר התיצבתי בבקרים לפני העמוד כשליח הציבור.
הרקע היה בית די חרדי ובסביבת מגורי (במושב) נתקלתי בכינוי: "מזרחיסט", שמשמעו, שאינני דתי די הצורך.
בכניסתי לתיכון עברתי מכיפה שחורה קטיפתית לכיפה סרוגה (שעם השנים הלכה וקטנה עד שנעלמה).
כמתבגר התחלתי ליטול בידי ספר תהילים ופרקי-אבות וירדתי מבית הורי לבית-הכנסת טרם מועד התפילה כדי לקרוא בהם. זה היה אך טבעי שאחקה את אבי שנהג "לומר" תהילים מדי יום וללמוד משניות בנעימה מקובלת, הן בבית והן בבית-הכנסת.
באותה תקופה שלחו לי מארצות-הברית סידורי תפילה מנוקדים בכתב ברייל ומחזורים לשלושה הרגלים ולראש השנה וליום הכיפורים.
עמוס במחזורים נהגתי לרדת לבית-הכנסת בימים הקדושים ולהתפלל כאשר מעולם לא למדתי בשום מסגרת את התפילות ובעצמי גיליתי עוד תפילה ועוד פיוט.
בבית-הכנסת ישבתי ב"מזרח" כדי שיהיה לי מרחב פיזי הדרוש לכרכי הברייל הגדולים, כך שישבתי למעשה מול קהל המתפללים.
תדיר ניגשו אלי מבני המושב ואורחים שהגיעו תמיד בתקופות החגים; גילו עניין בכתב הברייל, שאלו שאלות, התפעלו ומה שבתחילה היה מעניין גם לי בהיותי מוקד להתעניינות, הפך עם הזמן לטורח ולהעדר פרטיות.
באחת השבתות בחופשת הקייץ ירדתי לבית הכנסת עם כרך "פרקי-אבות" בידי. ישבתי בבית-כנסת כמעט ריק ועיינתי במשניות. ניגש אלי שכננו אדון פרידמן ושאל מה אני קורא.
כאן אספר תחילה מעט על אדון פרידמן:
שני בניו הגדולים, שמשון ושלמה, התחנכו בישיבות חרדיות בירושלים. בטרם קיבלתי את מחזורי התפילה מחו"ל, הם הגיעו אלי באחת מחופשות הקיץ והכתיבו לי מילה במילה את תפילות ערב ראש השנה. את החומר הזה כרכתי בכריכייה והוא נמצא עד היום בידי.
אביהם בעל קול טנור צלול ויפה, היה מטובי החזנים שלנו במושב. עד היום אני נזכר איך לבי היה רוטט לשמע תפילת "הנני" שנשא ביום הכיפורים. איש שקט וצנוע, חם וחרוץ שלא הצליח לפרנס את משפחתו בת 7 הנפשות עד שקם יום אחד ונטל בחשאי את בני משפחתו וירד לארצות הברית.
ובכן אדון פרידמן ניגש אלי ושאל במה אני מעיין והשבתי שאלו הם פרקי-אבות ואז אמר לי, שבפרקי אבות עוסקים מפסח ועד שבועות (או משהו כזה) ולא בתקופה זו של השנה אבל אז התעשת ואמר לי שזה לא נורא כי תמיד טוב ללמוד משנה.
במקביל בבית הספר התיכון הייתי התלמיד היחידי בכיתה שלא ידע מילה בארמית, לא למד מימיו משנה ובודאי שלא תלמוד וכך הגעתי מכיתה ח בה הייתי תלמיד טוב מאד ולמעלה מזה לכיתה בה תחילה נתנו לי ציון בתלמוד בלי קשר למה אני יודע ומה לא (בטח – 7!) ובכיתה י השליש הראשון היה 6, השני – 5 והשלישי – 4. כמובן שאת הטקסט עצמו העתקתי בעצמי לבראיל בעזרת בני הכיתה שבאו בהתנדבות להכין איתי שיעורים אבל לא יכולתי להשתלט על פירוש רש"י מפאת הכמות. כמובן, גם בנושאי לימוד אחרים כמעט שלא עמדו לרשותי ספרי לימוד בבראיל.
התוצאה הייתה שלא רק שהייתי התלמיד העיוור היחידי בכיתה אלא הייתי גם התלמיד שזוהה בין החלשים למרות שהיה ברור שאני די מוכשר וגם לא מאד עצל.
עם הזמן הגעתי להעדרויות אין קץ בכיתה י"א, ובכיתה י"ב אחרי זמן קצר עזבתי את התיכון.
עם הזמן הדרתי רגלי כליל מבתי-כנסת ורק בביקורי בשבתות במושב אצל הורי וכן בחגים – נהגתי ללכת כמובן עם כולם ולהצטרף לתפילות שדיברו לנפשי יותר בניגוניהן מאשר בתכניהן.
במקום אחר כבר התייחסתי לדואליות בנפשנו והגעתי לכך מעצמי כמובן.
אני מגדיר עצמי כאדם חילוני דתי. אני מאמין בקיומו של אלוהים גם אם לא במודל הפשטני של האנשה על כיסא רם ונישא ברקיע השביעי.
יש בלבי פנייה לאל שיעזור ובעיקר – שיימנע רע מהאהובים עלי; יש בי סוג של יראה מפניו בלי קשר לרציונליות או אי רציונליות האמור כאן.
אני אוהב את הידע שבכל זאת צברתי ביהדות ואני מתפעם מחוכמת חכמינו, שכבר לפני 1500-3000 שנה ידעו כמה חשוב לשים סייג לסייג, הבינו את חולשות לב האדם וההכרח לבנות את הטקסים כדי להבטיח המשכיות המסורת. כל ה"והגדת לבנך" כל כך מוכיח את עצמו ויקרה בעיני הגחלת הנשמרת בדמות לומדי תורה ומשמרי דתנו.
עם זאת, אני עסוק במחשבות על הנזקים הנוראים שיש בדתות ובלאומים השונים בעולמנו ויש בי כמיהה לכפר גלובלי בו כל אחד יהיה שייך באשר הוא.
אני מוצא רעיונות ועניין רב בדת המוכרת לי מכולן אבל מאד מאד קשה לי עם הפרקטיקה ובעיקר עם היישום המוחצן והלא אישי של הדתיות. אני מצפה מאנשים דתיים לרמה מוסרית גבוהה יותר מאשר מאלו שמוגדרים חילוניים אך אינני מוצא מענה לציפייה זו. במובן רב זה מאכזב אותי.
אז כמו שכל אחד עושה לעצמו את הפשרות בין הצווים והמצוות לבין הביצוע, גם לי יש את הפשרה שלי וביום כיפור אני צם ואינני מחלל אותו וחלק מהיום אני מקדיש לקריאת התפילות ולגעגועים לניגונים שאהבתי. מכאן ועד להתייצב בבית-הכנסת ולהצטרף לתפילה במניין – ממש ממש לא בא לי!
ועוד זיכרון עבר אחד:
אולי פעמיים בשנה היה פוקד את המושב שלנו לשבת הרב אשל"ג (אפילו אינני בטוח שמדובר בראשי-תיבות). במוצאי שבת נהגנו כרבים מהמושב ללכת לרב ולקבל את ברכתו. בפעם האחרונה שהלכתי אליו עם אבי הייתי כבן 20 והרבה מדתיותי כבר השארתי מאחורי וריכזתי בביקורי השבת במושב. נכנסתי עם אבי לרב אשלג ולא הייתי מסוגל לבצע את ההנחייה לנשק את ידו. הרב הקרין כבוד ונועם, ידו היתה גדולה ורכה ולחיצתה איתנה. דיבר איתי בעברית והתעניין בלימודי הפסיכולוגיה שלי בבר-אילן. אבי ביקש מהרב שיברך אותי שאשאר דתי. כמעט בלי אשמה בכלל אני מעיד שבקשת אבי וברכת הרב התגשמו ולא התגשמו!
ועוד קוריוז:
במסגרת שיעור התעמלות בין כסה לעשור (בין ראש-השנה לכיפור), פנתה אחת הגברות לרעתה בשאלה: "באיזה בית-כנסת היית בראש-השנה? התגלגלה שיחה בה הכרזתי, שהייתי בבית. אחת הגברות (זה מקרוב באה למועדון על רקע ירידה בראייה) הביעה פליאה על כך שבהרצאותי אני מטיף ליהדות ואיך זה שאינני מקיים מה שאני אומר.
דבריה נאמרו בעקבות האזנתה למספר הרצאות שלי בהן, כמנהגי, אני מרבה להזדקק למקורותינו, שהרי הם "שפת אבי!" בהרצאה על הצחוק בחיינו התחלתי כמובן מצחוקה של שרה אמנו; בהרצאה על קנאה, על יחסי אנוש ועוד ועוד – שיבצתי ממקורות היהדות והדברים נשמעו כאילו אני אכן איש דתי.
30.09.04