מפעם לפעם מגיע אלי מייל ובו פנייה של הורה זקן אל ילדו או ילדיו. ההורה מתאר כיצד טיפל בילדו במסירות נפש בכל שלב בהתפתחות הפעוט ולאחר פירוט מעשיו כהורה, מובעת טענה על הזנחה מצד ילדו שבגר, עכשיו שההורה הזדקן והוא זקוק יותר לעזרה או לסיעוד. אני יכול להבין את חוסר האונים של הזקן הזקוק לטיפול סיעודי ולסיוע ואת אכזבתו מילדו, שאחרי כל תהליך הטיפוח שטיפחו ההורה, הוא אינו משיב לו באותו מטבע. האכזבה מובנת לי, אבל – לא הטענה.
מהטענה עולה, שההורה נכשל בתפקידו העיקרי שהוא, להציב בן אדם בוגר בחברה. ההורה מצביע על כך, שילדו שבגר למעשה איננו מתנהג כלפיו כבן-אדם. הוא נוהג בכפיות-טובה, כחסר מצפון וערכי מוסר בסיסיים. ההורה מציין אפוא, שנכשל בתפקידו העיקרי ואל מי הוא בא בטענות? לא אל עצמו, אלא, "למוצר הפגום" שייצר.
פגשתי הורים רבים, שהתנהגותם כלפי ילדיהם החרידה אותי ודפוס טענותיהם לילדיהם איפיין אותם עוד הרבה לפני שהזדקנו. אני לא עוסק כאן בהורים אלימים, הורים מכים ומתעללים. אני מדבר על הורים שכאשר נתקלו בעימות עם ילדיהם המתבגרים והבוגרים, נכנסו למאבקי כוח איתם, קיימו ברוגז של ימים ואף שבועות וגם הרבה יותר מכך. הורים ששיחקו משחקי כבוד עם ילדיהם, הרבו לגנותם ולהצביע להם ולאחרים עד כמה ילדיהם אינם הוגנים כלפיהם, בלתי מתחשבים, רעי לב ממש. כשמערכת היחסים בין ההורה לילדו כל כך פגועה במשך שנים, האם יש להתפלא, שבזקנתו מוצא ההורה את עצמו מול ילדו הבוגר באווירה של הסתיגות, חוסר נכונות לצאת מעורו לסייע להורה הנזקק? איך אפשר להתייצב ליד עץ פרי שניטע בשמחה וטופל נפלא בראשית דרכו ואז, הוזנח במשך שנים, איך אפשר לצפות שייתן פרי טוב? הגנן הרי לא יעמוד ויגנה את העץ. יגעת ומצאת – תאמין! לא יגעת ולא מצאת – תתביש!
את אחריתנו אנחנו בונים מראשיתנו. עץ איננו מתפתח מצמרתו. "מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת" וכך, מי שמגדל את ילדיו באהבה ובכבוד, עשוי למצוא אותם אוהבים ומכבדים אותו עד יומו האחרון.
חלק מאותה אהבה ומאותו כבוד נמצא גם בגישה של נתינה בלי ניהול פנקסנות ומאזני רווח והפסד. את ילדינו אנו מביאים לעולם ומגדלים אותם לא רק למענם, אלא, בעיקר למעננו. התמורה הגדולה ביותר שיוכלו לתת לנו היא הבטחת המשכיות קיומנו מעבר למעגל חיינו. לכן, אנו נותנים להם דוגמה בנתינה שלנו ומצפים שינהגו כך בדור שהם מציבים. חלק מתפקידנו הוא להערך כך, שנצטרך אותם מבחינה טכנית בעתיד – פחות ככל האפשר. להעביר לידיהם את כל משאבינו וחסכונותינו ממש אין בכך גודל נפש ורוחב לב. נתינה כזו אומרת למעשה: "אני נותן לך הכל, כך, שאם אחסר דבר מה, תהיה מחויב לדאוג לי, בתמורה". כך, הורה אחראי לא ישאיר עצמו בלי בטחונות כלכליים שיבטיחו לו אי תלות בילדיו בכל הנוגע לצרכיו החומריים והטכניים. אז אם יגיע למצב סיעודי, יממן את צרכיו הסיעודיים. עדיין יזדקק לאהבה ולתשומת-הלב שיכולים להעניק לו ילדיו. אם זה מה שקיבלו ממנו כשגידלם, זה מה שימצא אצלם באחרית ימיו.
29.11.14