נכון, זה לא כאן ועכשיו, זה באחרית ימינו. בינתים, תודה לאל, אנחנו כאן ומה נוכל לעשות כדי שיהיה לנו לפחות: עולם שרובו טוב?
חברתי הטובה, מרגלית טובי, האזינה להרצאתי: "לצבוע את השלכת בירוק" ויכלה להזדהות עם רעיונות שונים ששמעה. אבל, היא הציגה לי מספר דוגמאות עצובות וכואבות המוכרות לה מקרוב ושאלה: איך חשיבה חיובית יכולה להתייחס למצבים הקשים והנוראים האלו? אביא את הדוגמאות שהציגה בפני וביניהן את התייחסותי אליהן:
"אני רואה יותר מדי מקרים בסביבה הקרובה שלי, בלי להתאמץ כלל, של רע, שכמו שחברה טובה שלי ואני אומרות: "מה יש לדבר כשאין מה להגיד?" איזו חשיבה חיובית משכנעת היית מכניס למקרים הבאים:
- מחלה פרוגרסיבית – "טרשת נפוצה מתקדמת של בת משפחה אהובה?"
התייחסותי: – אכן קשה לשמוע על מחלתה הקשה של היקרה הזו. העניין הוא, שכתבת לי רשימה של צרות נוראות וכשמפנים את אור הזרקור אליהן, זה מה שאכן רואים. אשה זו היא לא רק חולת טרשת נפוצה. לא כתבת אם זכתה לזוגיות, אם זכתה לאמהות, האם יש לה משפחה מורחבת חמה ותומכת או שמתנכרים לה והיא אדם בודד, עזובה לנפשה בחוליה. אין לי מושג לכמה שנות חיים זכתה ואף אחד מאתנו גם לא יודע אם לא תאריך לחיות מאתנו. אני מעלה רק כמה נקודות למחשבה, מבלי להקל ראש לרגע בחומרת מחלתה והשלכותיה. העניין הוא, שצריך להשתדל בכל המאודים, שלא לתת לצרה הזו להשתלט על החיים. היא, המחלה, מנסה לעשות זאת בעצמה. כל עוד אדם חי ומסוגל לתקשר עם יקיריו ולהרגיש את אהבתם ולהעניק להם את לבו המקשיב ולראות אותם חיים ועושים ואוהבים, גם אותו – אינני סבור, שכדאי לו לוותר על אף רגע נוסף של חייו.
- שכול – "נער אהוב עד כאב, מת מסרטן אחרי חודשים של יסורים קשים."
התייחסותי: – שכול הוא תחום שתמיד השאיר אותי ללא מילים. זה סוג של כאב, שקשה לי לנסות אפילו לדמיין אותו. כשבן של חברה מהעבר הרחוק שלנו התאבד, לא נסעתי לנחם אבלים כי לא הייתי מסוגל להתייצב מול הוריו בכאבם הנורא. אני יודע, שהיום כן הייתי נוסע אליהם לנחמם. משפחתו של הנער הזה, קיבלה מתנה ענקית לתקופת חיים כל כך קצרה. ("קצר פה כל-כך האביב!") לתקופת חייו הזו, זכו הוריו להיות הורים של הבן הזה, לגדלו ולהעניק לו המון. כיוון שלא בשליטתם היתה הסתלקותו מהעולם הזה בגיל כל כך צעיר, נשאר להם להתנחם בכל מה שכן זכה לו ושזכו בו יקיריו איתו ולנסות להמשיך את מעגל חייהם עם החלל הכואב שהותיר בהם. ניתן היה לשאול אותם, אם היו מעדיפים שלא יבוא כלל לעולם ושלא יהיה להם אותו, מאשר שבא ונפטר ממש בדמי ימיו. זו שאלה שודאי לא ניתן בכלל להשיב עליה בכנות. היא גם לא מצמצמת כמלוא הנימה את הכאב הפולח, שגרם מותו. אני מעלה אותה רק כדי להדגיש, שכל חיים יכולים להתפס כמתנה נפלאה שניתנת ושגודלה, מבחינת משך שהותה כאן, הרבה פחות משמעותי מאשר עצם היותה. אבל, כל זה פילוסופיה והכאב הוא כאב והאובדן הוא אובדן גדול ועצום בלי ספק.
- חולי מורכב רווי סבל – "קרוב שלי חי כבר תקופה ממושכת עם כאבים קשים. עבר ניתוח רציני ונעזר במורפיום לשיכוך כאביו. יש לו גם סוכרת ברמה גבוהה, ועוד הרבה בעיות בריאות. הוא אומלל מאד."
התייחסותי: – עכשיו את כותבת על קרובך ומציינת, שיש אמצעים לשכך את כאביו הקשים. את ודאי גם מדברת על אדם שזוכה לתקופת חיים כפולה ומכופלת לזו שרק עכשיו הוזכרה בדוגמה הקודמת. אם הוא והסובבים אותו יתפסו למרה שחורה, למעשה חייו אינם חיים יותר. דווקא במצבי חיים קשים כאלו, נדרשת יוזמה להוסיף לכל יום נופך מיוחד כדי שמול כל הרע הזה יהיו לו, לבן-האדם, כמה שיותר סיבות לרצות להמשיך לחיות בקרב יקיריו. משימה קשה אבל אפשרית.
- מוות פתאומי של מכר, לאחר מחלה – "בעל של חברה טובה חלה ומת תוך מספר שבועות."
התייחסותי: – אני חוזר לדברי הפתיחה שלי. רעייתו של המנוח חיה וקיימת ויכולה לחזור ולבנות חיים טובים ולהשאר עם כל הזכרונות היקרים שיש לה מהחיים המשותפים עם בעלה שנפטר בנסיבות כה מהירות. נראה, שהקשה יכול להיות מאחוריה והיא עשויה לחזור ולחיות חיים טובים. יתכן שאיננה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה, אבל ישנם רבים, שעשויים לסייע לה בכך.
- מתבגר שהתאבד – "רחוקת משפחה שלי, בנה המתבגר שם קץ לחייו אחרי כמה שנים של דכאון חמור."
התייחסותי: – אכן סיפור זוועה. הנער עצמו כנראה סבל סבל נורא שנמשך כמה שנים ולא מצא את מקומו. הוא בחר לוותר על חייו כי הרגיש שאינם חיים. כפי שציינתי בהרצאתי, קשה לי להבין מי שנואש ומוותר על החיים, פרט למצבים מאד קיצוניים של מחלה סופנית, כשכבר אי אפשר להגדיר את החיים כחיים. זה עצוב וכך מוות בתאונת אופנוע הוא נורא ואפשר הרי להביא אין סוף מצבי אסון, שמוכרים לנו בחיים.
חברתי היקרה,שלא יעלה בדעתך לרגע אחד, שהופעת תינוקת במשפחה, שמסתבר שהיא עיוורת מוחלטת, זו לא מכה איומה. כך עם ילד בן שש שנפצע קשה וכמעט מת ועובר סידרת ניתוחים שהותירוהו עיוור לחלוטין וקטוע יד ולו הורים שעברו את אושוויץ והאבא כבר איבד שם אשה ושני ילדים ותינוק שלא זכה להכירו כלל. את ואני מכירים צרות ותלאות ממש מקרוב ומי שהסתכל עליך ועלי ועל משפחותינו בינקותנו ובילדותנו, ודאי חשב שזו סיבה מספקת לכך, שעולמה של משפחה יחרב עליה ואת מכירה כמוני את האמירה, שעיוור חשוב כמת ושהכי גרוע זה להיות עיוור. מצבנו הקשה מאד מבחינת הסובבים שאינם מכירים אותנו, מפריע לנו לחוות הרבה רגעי אושר בחיינו? את ואני לא יודעים כמה נפלא זה שזכינו להקים משפחות ולהיות הורים ולעסוק ביצירה ובדברים שאנו אוהבים ולהנות ממשפחה ומחברים נפלאים ולהרגיש כמה אנחנו אהובים על רבים וכמה החיים האלו עם כל תלאותיהם, הם פשוט דבר נפלא שלא נרצה לוותר עליו עוד זמן רב? הן נרצה לזכות לעוד שמחות של יקירינו ונקווה שהם ואנחנו נהיה בריאים ונחיה חיים טובים. מובטח לנו שנחווה גם צרות ואין לנו מושג מה גודלן, אבל, כבר עברו עלינו והתגברנו ולא נחסכו מאתנו הרבה רגעי אושר אחריהן וכך כנראה גם יהיה אם נדע להוקיר את כל הטוב שזכינו בו. אנחנו יכולים להבין כמה איומות הדוגמאות הנדונות כאן. אבל, מה עם מי שאנחנו מכירים סביבנו, שלא הקימו משפחות ולא זכו להורות ולעוד הרבה דברים, שודאי נגדיר אותם כנותנים את טעם החיים? אז מי שכן זוכה לדברים, אסור לו לקחתם כמובנים מאליהם. כל יש הוא בגדר דבר מיוחד. אני מקווה,שהדברים מדברים אל לבך.
- שאלה מסכמת – "איך אפשר להפעיל חשיבה חיובית במקרים הנ"ל בצורה לא מלאכותית ומשכנעת?"
התייחסותי: – עצב, צער, כאב, יסורים, הם חלק מחיינו. בלעדיהם לא היו אומנויות ולא היתה ספרות. נו, גם זה משהו… חלילה לנו שלא להכיר בכך, שחיינו, ממש כמו שהם, הם נפלאים ולא נרצה למהר להפרד מהם, חלילה.
13.01.12