חיי משמעות

הנה כמה אמירות ואימרות, שמביאות אותי לעסוק בנושא:

"אכול ושתה כי מחר נמות!",

"אחרי המבול",

"מי שטורח בערב שבת, יאכל בשבת",

"חסוך היום ליום פקודה",

"המנע מלצבור נכסים ופריטים, פנה מקום לדברים חדשים",

"שקוד ולמד למען עתידך ואל תחפש רק לעשות חיים",

"והגית בו יומם ולילה".

יכולתי כמובן להוסיף כהנה וכהנה בכיוונים נוגדים. מוטיב ההנאה ביסוד התנהגותנו? חיפוש המשמעות? חרדת הקיום? הצורך החברתי להשתייך? הרצון להותיר את חותמנו על העולם? גם רשימה זו עוד ארוכה וודאי נגיע למסקנה, שמזה ומזה וכל אחד והמשקל היחסי שיש לכל מניע אצלו.

הכל לא פשוט אבל כל עוד מדובר באדם בוגר וצלול בדעתו (פחות או יותר!!!) , זה די העסק שלו. חופש הבחירה של הפרט זוכה אצלנו לשמחתנו למעמד גבוה ואיתן ולכן: "חיה ותן לחיות!"

הבעיה היא אפוא של כל אחד ואחד וכל אדם מוצא לו את המינון שלו לכל מניע וקובע את משקלו בחייו. לפחות – הוא אמור לעשות כן. הבעיה קשה לנו כאשר עלינו לקבוע לגבי אחרים וזה קורה למשל באחריותנו כהורים. כל כך בא לנו לתת לילדינו להנות מהחיים, לאכול ממתקים שמאירים את פניהם באושר גדול, לאפשר להם לשחק ולעשות דברים שהם אוהבים. אנחנו רואים כמה קשה לחלק מהם עם לימודים ומטלות בדמות שעורי בית משמימים, וההתלבטות היא קשה. אנחנו לוחצים שיניחו בצד את גורמי האושר ויעסיקו עצמם בחובותיהם כתלמידים. ברור לנו, ששנות חייהם בילדותם קובעות את הדפוסים וההרגלים שיטבעו בהם לאורך חייהם. זה הזמן לעצבם לטובתם!!! ובכן חשוב ש"יקריבו" כעת למען עתידם.

כולנו מכירים מבוגרים, שהוריהם לא טרחו בכיוון הזה והם משתרכים מאחור במעמדם החברתי-כלכלי. אבל, אנחנו גם מכירים את ה"טמבל" של הכיתה, שהמריא כלכלית ונחשב למי שגורלו שפר עליו.

אני נזכר בתאורים שקראתי על פגניני לעומת, למשל, מוצרט.

נראה, שרובנו מחפשים את שביל הזהב ומאפשרים לילדים להנות חלק מזמנם הפנוי וחלק למלא במטלות חשובות. הבעיה היא, שלדעתי, לרוב מה שקובע את המינון הוא גישתנו שלנו לחיים ולדברים ולא התאמתם לצרכיו של כל ילד וילד. מבחינתנו, אין מנוס  מלהנחותו כפי שאנו סבורים שחשוב ורצוי, כי הוא אינו בשל לקבוע לבדו את סדר העדיפויות בעשייתו. האחריות עלינו היא לכן כבדה ורמת החרדה שהיא יוצרת בנו, מקשה עלינו עוד יותר לקרוא את מיוחדותו של כל ילד מילדינו ולקבוע את סדר העדיפויות המתאים לו.

אעזר שוב בדוגמה אישית לשם המחשה.

בני שחקן. סיים מגמת תיאטרון בתיכון ולא המשיך לימודיו במוסד להשכלה גבוהה. מדי פעם אני נשאל, מדוע לא לחצתי עליו לרכוש השכלה פורמאלית גבוהה בתחום מקצועו. אני משיב מה שהוא השיב לי כששאלתי אותו מדוע אינו הולך ללמוד בבית-צבי או בניסן נתיב או באוניברסיטה. הוא ענה  לי, שאין לו פנאי כי הוא עובד. לדבריו, יש לו חברים שהמשיכו לימודיהם ובידם תעודות ממסגרות אלה והם אינם עובדים או שהם עובדים מעט. בסולם הערכים שלי, חשוב מאד לרכוש בתקופה הזו בארצנו השכלה אקדמאית. עם זאת, התשובה שלו מאד שיכנעה אותי וברור לי, שיכול היה להרוויח הרבה מהמשך לימודיו אבל גם ברור לי, שהוא כל הזמן לומד ועובד ואני מכבד את סדר העדיפויות שקבע בחייו.

אני משער, שאילו רצה להפסיק לימודיו בתיכון עם סיום חינוך החובה בן עשר שנות הלימוד, היה לי קשה מאד שלא לעשות כל מאמץ לשכנעו להמשיך לפחות עד סיום התיכון ואולי גם הייתי מפעיל עליו לחצים כבדים לכך.

 

טענתי קודם, שהקושי הגדול הוא כשאנחנו צריכים להחליט על סדר העדיפויות כהורים. זה באמת לא פשוט, אבל, כל כך נח לברוח לעסוק באחריות ההורים לילדיהם וכך לחמוק מהשאלות הקיומיות הנוגעות לכל רגע בחיינו.

מאז פרישתי המוקדמת, אנשים טרודים למדי בשאלת עיסוקיי. מי שמיטיבים להכיר אותי, רגועים יותר. יש ששואלים אותי אם אינני משתעמם, איך אני "מעביר" את הזמן? (הוא מחכה שאעביר אותו?)

אין לי שום בעיה של עודף זמן. בקושי אני מצליח להבין איך היה לי בכלל זמן לעבוד. אבל אני מזהה קושי רציני של קביעת סדרי העדיפויות. צמצמתי מחויבויותיי למינימום רצוי. אני משתדל מאד שלא לעשות מה שלא בא לי (כמו למשל, לעסוק בפעילות ציבורית). אני מטפח קשרים חברתיים רק הרצויים לי וכמעט שאינני מגיע לארועים שאינם לטעמי וכבר התייחסתי במקום אחר לבריחתי מחתונות רועשות, זמן קצר אחרי החופה. ובכן קבעתי די ברור מה לא בא לי לעשות. אבל, מכל מה שכן בא לי, תמיד ישנה התלבטות בין מה שבא לי להנאתי שלי לבין מה שחשוב או רצוי או כדאי שאעשה למעני ולמען אחרים. למזלי, הותרתי במגוון העשייה דברים שכוללים גם הנאה מעשייה למען הזולת. אבל עדיין כל דבר בא על חשבון דברים אחרים ואת סדרי העדיפויות עלי לקבוע ללא הרף.

כך, התלבטתי אם לשבת כעת ולכתוב את החיבור הזה או לחזור לספר שאני קורא כעת ונהנה ממנו (לסקרנים: "צילה של הרוח")  נכון, אני נהנה לכתוב, בייחוד כי אני מבין שכשאעלם, משהו ממני ייוותר כאן למצער לאיזה דור אחד. אבל, אם להעז להשוות את המחבר של דברים אלו למחברת של הספר שאני קורא, נו זו באמת העזה פרועה וחצופה.

אתרע מזלכם והכרעתי לדחות את המשך הקריאה לאחר סיום כתיבתי זו וכך מתכתביי יקבלו עוד קישור לאתרי כדי להשתתף בהרהוריי.

נראה, שלרובנו, איזושהי חלוקה אישית בין העיסוקים, נותנת את המענה המתאים ביותר לחיות את חיינו ברמה סבירה או טובה של סיפוק ואף של אושר. אנו עושים לביתנו ואנו עושים לגופנו ולנפשנו ואנו משקיעים למען עתידנו ולמען מי שהבאנו לשמר את קיומנו התורשתי, אם האל זיכנו בכך.  ודאי שאיננו מיטיבים לאכול למען אחרים, אבל אנחנו מעניקים למעננו ואחרים גם נהנים. אנו עושים לגופנו ובנתינה – לנפשנו ולנשמתנו. נראה, שכשם שילד אינו זקוק לכך שהורה יקריב עצמו למענו, כך הזולת אינו זקוק לכך, שנקריב עצמנו למענו. בעתות שלום ובתנאים נורמליים, די בהענקה. רק בתנאי חרום לא נורמאליים, יש שדרושה הקרבה למען הזולת וזה לא רק הכרח שלא יגונה, אלא הכרח הראוי לשבח ולהערצה.  אבל כאן כבר אינני עוסק בחיי משמעות אלא נוגע באי חיים וזאת אשאיר לחיבור אחר.

 

28.12.09