יום הזכרון לחללי מלחמות ישראל נמצא לפתחנו והמחשבות זורמות לעבר מה שכונה: "מגש הכסף".
מילדותי מלווה אותי סיפור גבורתו המופלא של נתן אלבז, טוראי בגבעתי, שעלה ממרוקו לבדו וב-11 בפברואר 1954 השתטח על רימון ונהרג, במונעו פגיעת מוות מחבריו. כמה מאתנו היו מסוגלים למעשה נשגב כזה?
בחג החנוכה מדי שנה אנו חוזרים ושרים על גיבורינו: "מי ימלל…. הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם". כבר בתנ"ך מצויינים גיבורים ושמשון הרי כונה: "הגיבור"; ובניהו בן-יהוידע היה מגיבורי דוד. לאורך כל ההיסטוריה, מוכרים לנו גיבורים וכך עד לקום המדינה ואחריה. בני דורי מכירים היטב את סיפורו של אלי כהן בסוריה, ובהזכירי אותו מייד עולה זכרו של דב גרונר עוד טרם קום המדינה וכבר אני מסתבך בנסיון הנואל למנות את הנועזים והאמיצים שהיו לנו בכל הדורות.
בכוונת מכוון פתחתי בסיפורו של נתן אלבז, שהרי זו גבורה של יחיד, השונה מזו של חייל השועט בשדה הקרב ונלחם לצד חבריו ביודעם, שאם לא יכריעו את האויב, עד אחרון בני עמם שבארץ הזאת יטבח. דרושות אומץ לב ונכונות להקרבה ואין ספק שמדובר בצעירים גיבורים.
אכן, מכריז אדם אמיץ: "על החיים ועל המוות" ומזנק לתוך הסכנה ביודעו, שבמקרה הגרוע ביותר פשוט – יהרג. מוות זה יסיים את פרשת חייו ובכללה גם את סבלותיו.
מאחורי צעירינו הגיבורים נותרנו אנחנו. אנחנו, שגם נושאים את זכרם וגם חיים את אבדנם ובתוכנו – בני משפחותיהם. אלו, שאינם נקראים לאקט אחד של אומץ לב ותעוזה ושגבורתם רחוקה מכל תהילה ויוקרה. אלו, שאחרי שאיבדו את מה שבאמת יקר מכל לכל הורה ובן משפחה, נשארים לפתע עם החלל הנורא כששגרת העולם נמשכת – השמש זורחת, השקדיה פורחת. דמות יקירם בלבם ובקרבם אבל הוא איננו. יש שלגיבור שנהרג יש אחאים וההורים חייבים להמשיך בחובת הורותם ביתר שאת. יש שהוא הותיר מאחוריו רעיה או חברה וכעת עליהן לחיות, לעבור את ימי האבל ולחזור לשיגרת חיים – שמחות, רגעי אושר, התלהבות, התמוגגות מיפים של דברים ומקסמם. איך אפשר להנות ולשמוח כשיקירם טמון באדמה? מותר? לשמחה זו מה היא עושה כשטעם החיים נגוז לו לעולם?!
אנחנו מגדירים את מותם של הצעירים כדבר שהוא נגד הטבע. טבעי שבנים ילוו בשלב כלשהו את הוריהם; הורים שמלווים את ילדם למנוחות, זה פשוט נגד הטבע. אכן, נגד הטבע אבל לא נגד המציאות, שהרי רק בששים שנות חיינו לווו כאן יותר מעשרים ושנים אלף חללים ממלחמות ישראל (אינני נכנס כעת לנושא תאונות הדרכים בהן נהרגו לנו יותר בני אדם, על כך ראוי שנעסיק עצמנו בנפרד(.
אנחנו מדגישים, ש"במותם ציוו לנו את החיים", ציוו והלכו והותירו אותנו כאן לקיים את המצווה הקשה הזו, כי חיים הם כל רוחב חוויותינו בעולם. כך רבים מתו כגיבורים אבל בכך סיימו את מכסת גבורתם. מאחוריהם נותרו אלו שצריכים לחיות, פשוט לחיות!
רק לאחרונה שאלתי: "מאין כוחות לשאוב?" אז אם כדברי המשורר – אם עמנו שאב כוחות מבית-המדרש כדי לשרוד בגלות, אז אנחנו יכולים היום לשאוב כוחות מגבורתה של משפחת השכול החיה בקרבנו ולהתחזק מעוצמתה, שהיא אכן גבורה מופלאה. גבורה של גיבורים בעל כורחם!
04.05.08