לא אסתכן בטעות בקביעה, שכשמדובר בחולה אופטימי זהו אדם בריא ואופטימי – שחלה. אם מחלה היא עת משבר, לא נצפה שמי שגישתו פסימית, יהפוך בעתוי כגון זה לאדם אופטימי.
חזקה מצוות ביקור חולים ביהדות והיא מנומקת בכך, שהמבקר חולה נוטל ממנו חלק ממחלתו וכך מזרז את החלמתו.
במקום אחר התיחסתי להסתייגותי מקהל מבקרים אצל חולה המאושפז בבית-חולים; ציינתי שם את העדפתי האישית, שלא אוצף במבקרים ושיניחו לי לשרוד ללא הפרעות. חשוב להדגיש, שזו העדפה אישית ואיננה מייצגת בהכרח רבים.
נראה כי הציווי לבקר חולה בעיקרו נועד לגייס לו עזרת הזולת וזה יכול להתבטא הן בסיוע טכני וקרוב לודאי בעיקר – עידוד וחיזוק, העלאת המוראל. המבקר אמור להגיע לחולה הישר מקרב עולם הבריאים, העולם הממשיך להתנהל בחוץ כאילו דבר לא אירע והוא מהווה חוט מקשר ומגשר לעולמו המבודד והמרוחק של החולה. תאור זה נכון יותר ככל שמדובר במחלה קשה יותר. המבקר ממחיש לחולה את האכפתיות של הזולת כלפיו והציפיה שבמהרה ישוב ויכנס למעגלי החיים הפנימיים והפומביים יותר ויוכל לשכוח מהתקופה החריגה הזו שעוברת עליו. (אדגיש, שאני עוסק כאן בחולה שאינו מוגדר במצב סופני, במקרה שרופאים קבעו מצב סופני, יש לנקוט גישה שונה ולא אתעכב על כך בהזדמנות זו).
ניתנת לחולה הזדמנות לשתף ולתאר מה עובר עליו, לפרק חרדות ולהנות מאוזן קשבת ולב אוהד. החולה גם יכול "להשתמש" במבקר כבמראה, שתשקף את מצבו (חומרת או אי חומרת מצבו). החולה מביט בעיני המבקר, קורא את תגובותיו, מאזין לדבריו ולנימות קולו ודרכם הוא מנסה ללמוד ולהסיק: "עד כמה מצבי גרוע? עד כמה חברי מודאג מצבי? עד כמה אני נראה רע?"
כל זה קריטי יותר כאשר לחולה בשורות קשות ובעיקר – בלתי צפויות. ציפו שבדיקה תעלה כי הכל תקין והנה מסתבר, שלא כך הדבר; שישנם ממצאים קשים ומדאיגים מהמצופה ויש הכרח להיערך לתקופת טיפולים קשים או לסכנות שלא חששו מהן עד אז.
תגובות הזולת הופכות בזמנים אלו משמעותיות במיוחד. הבטחות, שהכל יהיה בסדר נשמעות נהדר אבל מי נביא וידע?!
אבל גם ישיבה שקטה מנגד (כחבריו של איוב) בשתיקה רועמת, גם היא לא תשיג הרגעה או הקלה ברמת החרדות של החולה (כאמור – הלא סופני).
כאן החולה האופטימי או הפסימי תלוי מאד במבקר האופטימי או הפסימי (ברור, שמדובר ברצף ולא בדיכוטומיה).
כאן אני חוזר לנקודה עליה התעכבתי בדוני בביקור חולה מאושפז. מטרת המבקר העיקרית אסור שתהיה – הרגעה עצמית. אנשים חרדתיים ורואי שחורות מוטב שיחפשו עזרה מרגיעה לא אצל החולה; נכון שחולים רבים מסוגלים להרגיע את זולתם החרדים ולא יכנסו לפניקה מזולת חרד ובכל זאת, הם זקוקים לכוחותיהם כדי להחלים ומוטב שלא יצטרכו לצאת מעורם ולסעוד את זולתם הבריא (טוב אם יוכלו כן לעשות זאת לזולתם החולה, למשל – שכנם בחדר בית-החולים).
אנו מאחלים רק טוב ליקרים לנו וכך, בהמתנה לתוצאות ביאופסיה, למשל, אנו מלאי תקווה שהתוצאה תהיה שלילית, כלומר, שאין ממאירות. ואולם, קבלת תוצאה חיובית, כלומר, שנמצאו תאים ממאירים בבדיקה, עלולה לגרום לנו שוק. לא התכוננו לכך ולפעמים אנחנו אפילו יודעים כמה זה עלול להיות קשה ואף מסוכן. אנחנו מכירים מישהו שאפילו מת מזה. מסכן הוא מת תוך כמה חודשים אחרי שגילו לו את הסרטן ומה עוד, שהיה בן 93! יכול היה לחיות בשקט עוד 27 שנים!
אין זה נושא לצחוק כמובן, אולם, ראוי שנגייס את מעט הידע הרפואי שצברנו בנסיון חיינו ושנשתמש בו בצורה בוגרת ואחראית. אין מקום להפחת תקוות שווא, רק "פתי מאמין לכל דבר!" אם כוונתנו לסייע היא אמיתית, נגייס מהידע הרפואי הלא מקצועי שלנו ונשתמש בו בצורה אחראית ורצינית. מותר לנו לדעת, שטיפולים כימותרפיים הם לא קלים ואולם כולנו מכירים לא מעט אנשים שחיים בינינו בבריאות, שעברו אותם. כולנו גם יודעים שהחלק הכי קשה בהקרנות זה החרדה והטירטור כשנאלצים להגיע למקום הטיפול מדי יום במשך שבועות.
מי שיגיד לחולה על כל דבר "זה כלום, תעבור את זה בקלות!" מרמה אותו והחולה ממש לא יעזר בו.
אין ספק, שמידע ברור שהחולה נותן לנו מעיד על רמת הסתגלות יותר טובה למצבו מאשר מידע מעורפל או מוסווה. מדברים על מחלת הסרטן עדיין כעל: "המחלה", או "משהו לא בסדר"; למרות שלצערנו היא כבר כה נפוצה ולשמחתנו – רבים בינינו שהחלימו ממנה.
נחזור לחולה האופטימי שלנו. אופטימי או פסימי – הוא החולה ואם ברצוננו באמת לסייע לו, דרושות ערנותנו ורגישותנו כדי לזהות מה עובר עליו וכיצד הוא מתמודד עם זה ואז עלינו לגייס את האופטימיות שבנו כדי לפגוש אותו במקום הימצאו ושיחוש את אהדתנו ואת האכפתיות שלנו לראותו מחלים ובמהרה.
13.08.05