12.09.21
מי לא מוצא את עצמו, כמעט דבר יום ביומו, כשהוא בעיצומו של ויכוח. להתווכח אפשר הרי על הכול. כולנו מסכימים ודאי, שזה נפלא שלבני אדם יש דעות שונות, כי אחרת העולם היה מקום מאוד משעמם. דעות שונות? בסדר, אבל, ככל שמדובר בנושא שיותר חשוב לנו ויקר ללבנו, כך נוח לנו ומשמח כשבן שיחנו בדעתנו. אך, כך גם קשה לנו יותר כשדעתו שונה משלנו. קושי זה יכול להיות קצת מטריד ויש שהוא מתבטא בכעס על כך שלא מסכימים איתנו ומציגים עמדה שונה או אפילו – הפוכה מזו שלנו. ביסוד הכעס הזה נמצא בעצם חוסר כבוד לאחר אלא אם מדובר בדעה שתוצאותיה פגיעה בנו.
רובנו סבורים שחשוב מאוד להתחסן נגד קורונה. אנחנו קשובים לכל מידע שמתפרסם לפיו מחוסנים מוגנים משמעותית יותר ממי שאינם מחוסנים. בינינו ישנם מי שמשוכנעים שנעשתה לנו שטיפת מוח בגיבוי ובמימון חברות מסחריות שמרוויחות מיליארדים מייצור החיסונים ושיווקם. מדברים על קשר (קונספירציה) ומסרבים בתוקף להתחסן.
כעס גדול נוצר בין שני המחנות. נבדקים אמצעים לכפות על הסרבנים את החיסון ועולות שאלות הנוגעות בעקרונות הדמוקרטיה וזכויות הפרט.
נראה כי חרדת המחוסנים מפני המשך התרחבות המגפה גורמת לרבים לבטא כעס ולנהוג באיבה כלפי הסרבנים. התוצאה היא קיטוב והתחפרות בעמדות. כך נראית התנצחות, שהיא מתכון לאי הקשבה ונתק בתקשורת.
כל צד צודק מבחינתו ורק התייחסות מכובדת לדעות הסותרות שמציג האחר והקשבה למניעיו ואמונותיו, רק הם עשויים לקדם דיון ענייני ומועיל.
זה נכון לגבי הנושא שהדגמתי כאן – הקורונה וכך בעצם בכל נושא ששנוי במחלוקת.
וכעת אגש לעניין:
דיון, ויכוח, התנצחות יש בהם תוכן עליו התעכבתי מעט קודם ויש בהם צורה. הצורה נוגעת למחוות הגוף, לפרצופים ולטונים. אלו תורמים לאווירה לא פחות מהתכנים העולים בדיון. יש לנו שליטה רבה יותר בהתנסחויות שלנו מאשר בהתנהגותנו הלא מילולית. לא עוזר להתנסח בעדינות ובליברליות אם קולטים מאיתנו את כעסנו על אי ההסכמה איתנו.
במריבות בין בני זוג מכירים היטב את המצבים האלו. שימוש במילים "חמות" לא מטעה אותה או אותו, ניקלטים המסרים המשודרים מאחורי או לצד המילים. "נעים לי לשמוע שאת/ה אוהב/ת אותי, אבל אני לא מרגיש/ה את זה!" הכרזת האהבה לא מגובה במסרים הנתפסים כאמינים.
כך בדיון וכך כשאנחנו מבקשים להעיר למישהו. אם נעיר וזה יתפס או יחווה כהאשמה או כזילזול או כהתקפה, מי בכלל יתייחס ברצינות להערה שלנו? אם מרגישים מותקפים הרי טבעי להגיב בעלבון, בפגיעה וכהגנה לתקוף בחזרה. אם היו לנו כוונות טובות, נו טוב, היו.
"תרשה לי להעיר לך…" – פתיחה יפה, פותחת בבקשה ולכאורה זו כבר עדות לרצון טוב. ראיתי משהו פגום או לקוי בזולתי ואני טורח לפנות אליו במטרה לנסות להשיג תיקון המעוות. יש בכלל ספק כמה טובה כוונתי? אבל, על הכוונות הטובות ולאן הן עלולות להוביל, כבר נאמר די.
ביהדות קיימת מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך":
"לא תישנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט, 17).
מבלי להיכנס לעומקה של המצווה ומרכיביה, בדרך הפשט, יש להעיר לזולת במטרה להחזירו למוטב. נכון לעשות זאת כשברור לנו שישמע להערה שלנו ברצון.
אבל, כולנו מכירים אין סוף דוגמאות למצבים בהם הערנו לאחר על אמירה או התנהגות שלו והוא נפגע מאיתנו, נעלב וניתק מגע, ניהיה "ברוגז", או שהגיב בתוקפנות במטרה לעלוב בנו על שהעלבנו אותו. מילא כשזה קורה עם אדם זר, נהג שבדרך או מישהו שנדחק בתור בו אנו ממתינים. הם אינם מכירים אותנו ואין להם בהכרח סיבה לחשוב שאנו מבקשי טובתם. אבל לעתים קרובות זה קורה עם מי שקרובים אלינו – בני משפחה או חברים ואנו מתפלאים מדוע הם נפגעים מאיתנו. הרי כל רצוננו הוא פשוט להעיר להם לטובתם או לטובת המשך הקשר הטוב בינינו. במקרים אלו זה ממש כואב. זה כואב להם שהם נעלבו מאיתנו וכואב לנו שהם מרגישים כך כשכול מטרתנו הייתה לעזור ולשפר.
אז ברוח עשרת ימי תשובה בהם אנו נמצאים, יבחן כל אחד בנפשו ויבדוק לעומק לא רק מה דעתו על נושא זה או אחר, אלא בעיקר – איך הוא פועל כלפי הזולת כשהוא מנסה לשכנע או להעיר. כבוד אמיתי לשונה חייב להיות בבסיס של כול פנייה אליו ואם זה מה שיקלוט הזולת מאיתנו, ייווצר סיכוי אמיתי לדיון ענייני ואולי גם מועיל. תשומת לב להתאמה בין צורה לתוכן במהלך התקשורת עם זולתנו עשויה לתרום לאיכות הקשר האנושי שאנו יוצרים.