כמה שניות יש בדקה?

נוקשות

בוקר קיץ אחד הגעתי לעבודה בחדרי הלוהט במזרח הבניין. אחרי איוורור החדר, סגרתי את הדלת ואת החלון והפעלתי את המזגן לצנן. אחרי כמה דקות נכנסה חברה וניגשה אלי והשאירה מאחוריה את הדלת פתוחה. ביקשתי שתסגור אותה כי הפעלתי מזגן. אמרה "עוד רגע, אני רק רוצה לשאול אותך שאלה קטנה". עניתי: "שאלי, אבל את התשובה תקבלי אחרי שתסגרי את הדלת". השיבה: "אתה יודע שאתה נוקשה?" הגבתי: "כן, תודה, אני מאד אוהב מחמאות".

אם נוקשות היא הקפדה ודיוק, אני גאה להיות נוקשה.

זמן הוא זמן?

בימים אלו אני טרוד בהשלמת ארגון דירה חדשה לקראת המעבר אליה. זה אומר, שיש לי עסק תדיר עם בעלי-מלאכה רבים ושונים. בשבוע שעבר התקשר אלי טכנאי מחברת המזגנים והודיע לי, שעוד חמש דקות יגיע ושאל אם אני במקום. אמרתי לו, שעוד שלוש דקות אני שם. אחרי שהמתנתי לו בחצר רבע שעה ניסיתי להתקשר אליו בחיוג חוזר אבל התברר לי, שטילפן ממספר חסוי. המתנתי עוד עשר דקות ואז התקשר ואמר, שייקח  לו עוד רבע שעה. אתם מנחשים שהייתי ממש מאושר.

יתכן מאד שמשהו השתבש לפתע ושינה את לוח הזמנים, אבל, מדוע לא לעדכן מיד? אין בכם אחד/ת, שלא יוכלו לספר סיפורים רבים מסוג זה.

אנחנו קובעים פגישות או תורים וממתינים למועדן לפעמים חודשים ואז כשסוף סוף הגיע הזמן, יש שנוקפות הדקות ושום דבר לא קורה. לא יוצאים לחדר ההמתנה לעדכן שחל עיכוב, לא חושבים, שהזמן, גם שלנו, הוא יקר. בעיניי זו קודם לכל – בעיה של אי התייחסות. נשאתי פעם הרצאה, שנמצאת באתר הזה, בשם: פיתוח הרגישות לזולת; אם לא כללתי בה דוגמאות אלו, זה המקום להביאן.

רק אדם הוגן יכול לנהוג בהגינות ורק מי שאחראי, נוהג באחריות. כל החוזים לא שווים את הניר עליו הם נכתבים, אם מאחורי החתימות לא עומדים מי שמילה שלהם היא מילה.

בשבח הגמישות

לפני שנים ראיינתי עובדות סוציאליות למשרה שהתפנתה בצוות שניהלתי. התקרב ראש השנה ונכנסנו למצוקת זמן. הזמנתי אותה להתראיין בביתי. חיכיתי וחיכיתי והיא לא הגיעה. כשהאזנתי לחדשות שמעתי, שנוצר פקק רציני שכונה מיד: "הפקק של המדינה". בהמשך היום התקשרה המועמדת שחזרה בינתיים לעיר מגוריה והסבירה, שעמדה בפקק כשעה וחצי ורק אז הצליחה להחלץ לאחור ולחזור הביתה. הביעה נכונות לצאת שוב לדרך בתקווה שהפקק חולץ. העדפתי לקבוע פגישת ראיון למחרת החג וזאת, אחרי שהחלטתי, שאי הגעתה במועד איננו מעיד על היותה חסרת אחריות. לימים נוכחתי כמה צדקתי ושהתגמשותי אז זיכתה אותי בעובדת מצויינת. אז הנה דיברתי גם בזכות הגמישות.

חינוך

בילדותי אמרה לנו אסתר שרף, המחנכת הנערצת על ידי, שמכולת שבעליה אמור לפתוח אותה לקהל בשש בבוקר ונמצאת סגורה בשש וחמישה, אם לא אירע משהו יוצא דופן שגרם לאיחור, מוטב לא לקנות בה. בכך, הדגישה הן את אחריותו של נותן שירות ללקוחות והן את חשיבות ההקפדה של הלקוחות על טיב השירות הניתן להם. בהומור הגששי זה מנוסח: "אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי!"

הייתי תלמיד בכיתה ה או ו כשמורתי טרחה לטעת בנו את הלקח הנ"ל ואם אני זוכר זאת אחרי יותר מחמישים וחמש שנה, משמע, שהפרק הזה בחינוך דיבר אלי מאד. אני מניח, שדוגמאות לחוסר אחריות מהסוג שהבאתי לעייל, הן תוצאה של חינוך לקוי. ילד שהוריו או הדמויות המחנכות בילדותו לימדוהו שמילה שלהם איננה דבר רציני, מפנים גישתם זו. הבטחות שניתנו במצבי לחץ כדי לחמוק מהם כאשר לא הייתה כוונה למלאן, פיתחו פרט, שאיננו סומך על הנאמר לו ושבעצמו איננו מיחס חשיבות וערך רב למוצא פיו שלו. לא במקרה נאמר: "האמת והשלום אהבו!"  (זכריה, ח, 19). הקפדה על מוצא פינו מצמצמת אי הבנות ועימותים.

עסקתי כאן בנוקשות ובגמישות, תכונות של פרט. נכון יותר להדגיש, כי בתשובה לשאלתי שהיא שם חיבורי, יש לציין, שמדובר ביחסי אנוש. באחריות, מלשון אחר, התחשבות בזולת כמי שנמצאים בנעליו וימנעו מלעשות לו את ששנוא עליהם. נכון ש"רגע" איננו זמן מוגדר במדוייק, אבל, ברור שזה זמן לא ממושך. אבל, דקה, היא זמן מוגדר ומדוייק וכולם יודעים בדיוק כמה שניות יש בה.

 

08.04.15