"הדסה" – היכל של מלאכים

שלהי חורף שנת 1953. שבת בצהריים, רק בערב יקראו את המגילה, סגריר של חודש אדר, יורד גשם קל. אסון פקד את הכפר. במשאית על ברכי האחות של המושב, יושב עטוף בסדינים ושמיכה ילד בן שש וחודשיים והוא פצוע אנושות. כך, תורנים של שבת בבית החולים הדסה בירושלים מקבלים ילד פצוע קשה בכל חלקי גופו – רסיסים בעיניים, בפנים, בבטן, כף יד מרוסקת, רגל מרוטשת וחברתה פצועה – "מכף-רגל ועד-ראש אין-בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה" (ישעיהו א' 6).

תורנים חייבים מיד לנתח ולהיאבק בערב החג השמח במאמץ להציל ילד.  אני משער, שאחד עסק בעיניים, אחר ברגליים ואולי שלישי ביד.

הילד מתעורר חבוש ומגובס בחדר בו נשמעים שיריה של יפה ירקוני. מתחילה פרשת החלמה ושיקום שנמשכת חודשים. לקראת סיומה מגיעה מתנדבת לצעוד עם הילד כשרגלו כבר נתונה בגבס הליכה. כך הוא לומד שוב ללכת ולחזור להתחבר לחיים ולעולם במצבו החדש.

רק ממרום גילי אני מסוגל אולי לקלוט את עוצמת הטרגדיה ואת הגבורה והנחישות שהפגין הצוות המטפל בהדסה ירושלים לפני יותר משישים שנה. לא היו אז האמצעים של היום, לא היה הניסיון העשיר שלדאבון הלב נצבר בארצנו הנלחמת על קיומה. "משלחת מלאכים טובים" נשאה על  כפיה גורל של ילד אחד קטן והחיתה את עולמו.

כל מי שמאז מרגיש שהייתי או שעודני מישהו עבורו, חייב את הערכתו ואהבתו ואסירות תודתו קודם כל לעובדים של בית החולים הזה ורק אחר כך למי שהביאוני עד הלום ולי.

כשבית החולים הזה עומד במרכז מחלוקות ומאבקים והשגות, אני הקטון מבקש להביע לחבר עובדיו תודה בעוצמות שהמילים קטנות מלהביען. זהירות! מדובר בהיכל של מלאכים.

17.04.14