פסימיות ביחס לנוהגי הנהיגה

תאורי אירועים:

חברתי הגימלאית נוהגת ברכב. הסלולרי מונח בצד, לא בדיבורית, שדווקא יש לה. הסלולרי מצלצל, נוטלת אותו בידה ומקיימת שיחה של מה בכך.

אני יושב במונית בדרכי לאזכרת אבי המנוח בקריית-שאול בירושלים. אנחנו בקסטל. בנו של נהג המונית מתקשר, הסלולרי בדיבורית. הבן רוצה להכתיב לאביו מספר טלפון שיתקשר אליו. אביו הנושק לגיל 70 מחפש בכיסו כלי כתיבה. ציינתי, שאמנם אני בדרך לבית-הקברות אבל בינתים – לא כגופה!

אני יושב עם שתי חברותי בספסל האחורי במונית בנסיעה מהרצליה לתל-אביב. הטלפון הסלולרי של הנהג מצלצל. הוא נוטלו בידו ומנהל שיחה עם חבר. אני מעיר לנהג, שזה מסוכן לנהוג כך והוא ממשיך לאחוז את הטלפון  בידו אלא שלחץ על מתג המעביר את השיחה לרמקול שבטלפון. בהמשך הכחיש שדיבר עם הסלולרי ביד וייחס את טענתי לכך שאינני רואה ולכן אני טועה ומאשימו לשוא. חברותיי ציינו שצדקתי והוא אכן שוחח בטלפון כשהוא אוחז בו בידו.

אני יושב במונית ומתרשם שהנהג זורק מפעם לפעם מבט ליושב מאחור בנסיון ללכוד את מבטו במהלך השיחה. אני מעיר לנהג, שזה לא טוב שהוא לא מרוכז בנהיגה ושאינו מקפיד להסתכל קדימה. הנהג מכחיש שזרק מבטים לאחור.

בנסיעה היום במונית מהרצליה לכפר-סבא מקבל נהג המונית צלצול מחברו המזהירו מפני מארב שוטרים באחת הדרכים בעיר. מציעים לו אפוא שלא לעבור מהירות מותרת או עבירות תנועה אחרות, לא כי יש חוק וכי זה גם יותר בטוח, אלא כי הוא עלול להתפס.

לכם ודאי אלפי דוגמאות דומות אחרות.

השבוע קראתי מחקר לפיו, תוחלת חייו של האופטימיסט קצרה מזו של הפסימיסט, אז נראה שבחרתי להאריך ימים.

נכון, אינני נוהג ברכב, אבל נפלא מבינתי מדוע אנשים מבוגרים, חכמים והנחשבים מיושבים בדעתם, מדוע אני שאינני נוהג מבין טוב מהם כמה נהיגה לא זהירה מסכנת חיים. מאות ההרוגים בשנה בארצנו הקטנטונת ועוד אלפי הפצועים הנותרים נכים לכל חייהם, אין בהם כדי להבטיח שנהגים יקפידו להזהר בדרכים. אני מבין שמכירת פריט בלא רישום ומתן קבלה, היא עבירה על החוק. זו אזרחות לא טובה, אבל קשה לראות כיצד זה מסכן חיי אדם. אבל, נהיגה לא זהירה ואי הקפדה על חוקי התנועה, ודאי שהם בגדר סכנת חיים מעבר להיותן עבריינות אזרחית. איך אוכל להשתחרר מחרדתי למצב הנורא הסורר בדרכים שלנו בשגרת חיינו?

לפני מספר שנים כתבתי "לי זה יקרה" ולדאבוני כל הכתוב שם עודנו אקטואלי. ברור שהאכיפה בדרכים מועטה מאד. על אי ההרתעה של עבריינים כתבתי כבר בהאשימי גם את המועצה הלאומית למניעת תאונות ואת בתי-המשפט בישראל.

נראה שרק הכנסת הנושא למערכת החינוך והתעסקות בו מגן-חובה ועד לגמר בית ספר התיכון, רק זה עשוי אולי להועיל. זה מחייב כמובן שמערכת החינוך תעסוק בחינוך ועל הנושא הכאוב הזה אדלג הפעם.

 

23.05.11