לא נעים

עסקתי כבר בנושא בצורה שונה בחיבורי: "נוחות הלא נעים". כאן אנסה להרחיבו לכיוונים אחרים.

חברים רצו לקפוץ אלינו אמש בעשר בלילה. למזלי הם התקשרו להודיע ולא צצו לפתע בדלת (אני לא ספונטני, נכון? זה מה יש!)

אמרתי להם, שאני די עייף משבוע עבודה קשה שעבר עלי (טוב עכשיו אני גימלאי, אבל בשביל הסיפור!) הרגשתי שחוו דחייה והצטערתי, כי באמת לא הייתי רוצה לפגוע בהם חלילה.

תגובת רעייתי: "לא נעים…" תגובתי: "נעים מת!" נעים, איש יקר לי, אכן מת, יהי זכרו ברוך. אבל, "לא נעים" היה רצוי שימות כבר מזמן.

כדי לחמוק מאי הנעימות הזו הייתי אמור, כנראה, לצהול לקראת בואם הלא נח ולהעמיד פנים שאני פשוט שמח? הם יגיעו בטח לקראת עשר וחצי במקרה הטוב וכיוון שמדובר בחברים טובים ובאמת אהובים עלינו, לא נפרד לפני שתים אחר חצות. זה שלמחרת קבענו להשכים קום כדי לצאת עם חברים למסע רגלי בנגב או בגליל (בכאילו) זה פשוט חוסר מזל כזה, אבל להעליב חברים?

לפני שנים רבות היו לנו אכן חברים טובים שפגשנו תדיר. לא אפרט את ארוע אי הנוחות הקשה בו זימנו עצמם לקראת שעות השכבת הילדים בערב אחרי יום עמוס במיוחד. העזתי לומר, שאני מאד שמח לראותם אך רצוי שיתאמו ביקורם כך שאוכל לקבלם בנוחות ובשמחה. תוצאת כנותי היתה ניתוק הקשר איתנו. נראה שהעדיפו, שנעמיד פנים שאנו שמחים לקראתם בכל מצב, גם כשזה ממש לא כך. כלומר, עדיף להם שנשחק ונשקר ובלבד שלא נגלה כנות.

ויתרתי על הקשר איתם כי חשבתי, שחברים אמיתיים אמורים לגלות יותר הבנה לצרכיי ולא לצפות ממני לחוסר כנות ולהעמדת פנים.

נושא הנימוסים הוא חלק מהתרבות ובד"כ אנו הישראלים נחשבים דווקא לפחות מנומסים ויותר "דוגריים".  עדיין, לפי התרשמותי, אנו מרבים בתירוץ תירוצים ובהתחמקויות ובלבד שלא להציג דברים כהוויתם. כך, רבים ממשיכים להעמיד פנים שהם ממש מאושרים בארועי החתונות הנוראים שאנו "מבלים" בהם. תכופות הרעש הבוקע מהרמקולים הוא פשוט בלתי נסבל ולי הוא גורם למשל להתכווץ בכאב ממש. הנהגתי הגעה מוקדמת לחתונה כדי לפגוש את בעלי השמחה ומכרים. זו גם הזדמנות לטעום כמה דברים בדוכנים טרם קרב. מגיע החלק שהוא בכל זאת מטרת הערב – החופה. אחריה מפוצצים את הראש בתופים וברעמים איומים ופוצחים בריקודים. כאחד שאיננו אפילו רקדן גרוע, כי פשוט אינני רוקד, אני מנסה לשרוד ברעש הנורא. לשוחח עם חברים כמובן אי אפשר וגם לא עם אנשים שהכרתי לפני שנים רבות וסוף סוף נפגשים בארוע המשמח. יש, שכאשר יושבים להתפטם היטב לקראת עשר בלילה – מנמיכים מעט את עוצמת המוסיקה וניתן קצת לשוחח בהרמת קול. אבל, יש גם, שהמוסיקה הרועמת לא דועכת כלל ואז אני כבר בהתארגנות לברוח.

תאורים לא יפים ולא נעימים, נכון? אולי לכם יש נסיון אחר, נסיון טוב ומהנה, לי, לצערי הרב, אין. לפי נסיוני העיקרי: "מרבה רעש, מרבה שמחה!"

קוריוז: —

נישאתי במאה שעברה, בעצם זה היה באלף הקודם למניינם, לפני 35 שנה. אז היה מקובל להזמין זמר עם תזמורת מלווה. ניגשתי למוט'קה נדיר החמוד ואמרתי לו בזו הלשון: "סיכמנו על 400 לירות. הנה כאן בכיסי 450 לירות במזומן. אם האורחים שלי יוכלו להנות ממך וגם לשוחח ביניהם, תקבל את כל הסכום הזה. אם תנסה לגנוב לכלה ולחתן את ההצגה ולהיות החשוב ביותר בארוע, תקבל רק את 400 הלירות עליהן סיכמנו".  לשמחתי שילמתי לו את כל הסכום.

כמובן, שיש לכולנו אין סוף דוגמאות מהיומיום בהן אנו מבליגים כי לא נעים ולדעתי, איכות חיינו נפגעת מכך ממש. אז הנהגתי יותר ויותר גישה פתוחה וישירה וכנה ופחות הצגות ומשחקים (אי אפשר בכלל בלי, אבל הרבה פחות). אבל כנות וישירות אינן רק בכיוון אחד. זו גם הזדמנות לא להסס מלהביע הערכה ואהדה ואהבה למי שאנו רוחשים כל זאת. אולי זה קצת מביך אותם לפעמים, כאילו לא ממש נעים להם? אז על כך כתבתי לאחרונה תחת השם: "להקשיב":  "די! תמשיך!"

07.03.09