אז מה עושה גימלאי?

עברו רק 7 חודשים מאז פרישתי המוקדמת לגמלאות והשאלה החוזרת ונשנית שאני שומע אולי מדי יום היא: "אז מה אתה עושה?" או "איך אתה מעביר את הזמן?" טוב הזמן עובר מעצמו ולא ממש מחכה שאעביר אותו!

התשובה המוכנה בפי היא: "אני חי טוב! ואני משתדל לעשות בעיקר מה שבא לי ולא לעשות מה שלא בא לי".

אילו נשאלתי רק ע"י אנשים עובדים, הייתי חושב ודאי, שמי שחי בשגרת חיי עבודה, מתקשה לראות עצמו פנוי מעולה ועלול לחשוב שבלי עבודה יש חשש נורא שאדם פשוט ימות משעמום. אבל, השאלות האלו נשאלות גם ע"י גימלאים כך שמדובר כנראה בהתעניינות טבעית ולא בחשד מהסוג שהזכרתי.

אין זה פסול כמובן, ששואלים אותי מה אני עושה. גם בעבר חברים התעניינו איך עבר עלי סוף השבוע או איך ביליתי בחופשתי. שאלו מה תוכניותי להיום או לשבוע הקרוב. זו התעניינות חברית ויש לה מקום בכל עת.  אני עוסק ב"מודאגים" מהיותי פנוי מעבודה.

במובן מסוים, חיינו פשוטים יותר כשאחרים מארגנים לנו אותם. עד סיום חינוך החובה בכלל לא שואלים אותנו מה ברצוננו לעשות, כלומר, יש פה ושם שאלות ביחס לתחומים בהם נרצה לבחור במסגרת החינוכית אבל היכן נהיה כל יום וממתי ועד מתי – קובעים עבורנו. זה לרוב נמשך עד סיום התיכון ומי שמתגייס, זה נמשך ביתר שאת עוד שנתיים-שלוש לפחות. לימודים גבוהים ועבודה ממשיכים את הקו הזה. אנחנו מקבלים החלטה ראשונית וכל עוד לא חזרנו בנו ממנה, המסגרת כבר סוגרת עלינו וחוסכת מאתנו התלבטויות וצורך להחליט החלטות באורח תדיר.

ואז אדם מגיע לפרישה מהעבודה. (אינני עוסק כאן במצב של אבטלה בגיל העבודה, שהרי המובטל מזדרז לחפש לו מקום עבודה אחר כדי להתפרנס, זה ברוב המקרים).

יכולתי לומר, שבמעגל החיים, יכול אדם לחזור למצב: "אמא, משעמם לי!" ואז נחשוש, שמא ביציאתו ממעגל העבודה הממלא חלק ניכר מזמנו, ימצא עצמו לפתע כשאין לו מה לעשות. אני בטוח, שמצב כזה עלול לאפיין חלק מהפורשים; אלו שהעבודה היתה עיקר חייהם ואלו שלא מוכנים כיאות לשינוי הדרמטי בשגרת חייהם שהופרה.

כשלעצמי, אינני מבין איך היה לי זמן לעבוד כאשר היה לי ויש לי כל כך הרבה מה לעשות. חזקה עלי אימרת חז"ל לפיה: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". (קהלת רבא, פרשה א', י"ג). זמן למשפחה ולצרכי הבית, לחברים, לקריאה, לכתיבה, לפעילויות פנאי מגוונות. יש שגם הולכים ללמוד ולטייל. יש שגם "חוטאים" בעבודה פרטית אחרי שיצאו מהשרות הציבורי. חסר מה לעשות? אתם העובדים יודעים כמה זמן וטורח צריך אדם להשקיע כדי לראות כספים שעומדים לרשותו בקרנות השתלמות ובקופות גמל, שצבר כל שנות עבודתו? עוד לא הצלחתי לראות אגורה ממה שעומד לרשותי למרות שאני מתפנה לבירוקרטיה זו מדי פעם במהלך חודשי גימלאיותי.

מי שמאד רוצה יכול לנצל היטב את הזמן שהתפנה כדי לבדוק סוף סוף מה עם כאב זה או אחר שמטרידו זה מכבר. בקלות אפשר לבקר כמעט מדי יום בקופת-חולים ולהקדיש המון זמן לבדיקות אין-סופיות; צריך רק לרצות בכך!!!

יש, שדאגתם לי גורמת להם ליזום עבורי תוכניות. מציעים לי הצעות מה לעשות, גם כשאינני מבקש כאלו ובעיקר – כשלדעתי אינני משדר כלל שאין לי מה לעשות או שמצב אי עשייה בכלל מפריע לי. לא מוצאים אותי עצוב או משועמם או טרוד מחוסר מעש ובכל זאת "דוחפים" אותי לעבודה, ללימודים, לועדות היגוי של פרויקטים – בתשלום או בהתנדבות; בעצם מנסים לשלול ממני את הכיף של עשיית רק מה שבא לי ושאני כל כך שמח שמתאפשר לי להתפנות אליו.

על ערכה של העבודה בחיינו והמשמעות שהיא מעניקה בהם, יכול גימלאי ללמד את העובדים, שהרי מאחוריו עשרות שנות עבודה. אם בשלב זה בחייו איננו מחפש לעבוד או ללמוד לימודים פורמאליים, ודאי נימוקיו עימו ואל לנו להקל בהם ראש.

אז כיוון שאני כל-כך משועמם, תצטרכו לסבול גם את חיבורי האחרון הזה.

 

06.07.08