דרכי התמודדות

נבחן דרכי התמודדות שונות במצב של איום. נראה כי קימות אפשרויות שונות להגיב במצבי חרום וננתח את התגובות האלה.

ניגש תחילה למקורות שלנו, לתנ"ך: רבים התיאורים על מצבי חרום בהם מופיע דויד בן-ישי עוד טרם היה למלך. כשניצבו שני מחנות צבא זה מול זה, ישראל מול הפלשתים, יצא ממחנה פלשת ענק מזרה אימה, גוליית. הוא עמד מול צבא ישראל וקילל ולגלג. לקראתו יצא נער בלתי מוכר בעם. גוליית בא חמוש בחנית אדירה ומוגן בשריון כבד ולקראתו בא נער עם רוגטקה, מקלע וחלוקי נחל. מול האיום הנורא ניצב נער אמיץ ללא חת והשיב מלחמה שערה.

אותו דויד בן-ישי, שמע כי שאול המלך רוצה להורגו והוא קם וברח מפניו למדבר וזמן ממושך המשיך בבריחתו מפניו. מתוך התנ"ך אנו יודעים, שדויד לא פחד מפני שאול. עוד כשהיה רועה צאן וארי או דוב באו לפגוע בעדר שרעה, דויד קם ונלחם בהם. דויד ברח א"כ לא מפחד,  אלא מפני שהיה משהו אחר חשוב מאד שגרם לו לברוח ולא לתקוף! הוא ברח מפני שאול כי לא רצה להרים יד על "משיח השם", על מי שנמשח בהוראת האל למלך על ישראל.

עם זאת, היציאה האמיצה מול גוליית לא אומרת שדויד לא פחד מאד, אך הוא התגבר על הפחד ובחר לתקוף כדי לסייע לעמו ולשמור על כבוד צבא ישראל.  כך, הבריחה מפני שאול שנראית כפחד נורא,  לא מעידה כלל על פחד מפני הרודף. אדרבה,  כאשר שאול הרודף ואנשיו ישנו במערה,  דויד התגנב לתוך מעגל הישנים וגנב מליד שאול את מקלו וכלי אוכל; בכך הוא גילה אומץ לב רב מאד אך הוא לא פגע בשאול והמשיך לברוח מפניו ובלבד שלא יפגע במלך.

נעבור לדוגמאות מתקופות הרבה יותר קרובות אלינו.

במלחמת ששת-הימים כשהליגיון הירדני החל להפגיז את ירושלים, קמו הצנחנים שלנו ופרצו קדימה לכבוש את גבעת התחמושת המבוצרת מאד. הם ניהלו קרבות מרים פנים אל פנים ולא חסו על חייהם  ובלבד שהאויב יוכרע וירושלים העתיקה, מזרח ירושלים – תעבור לידינו. אין ספק שהיו אלו לוחמים אמיצים ונועזים מאוד.

בראשית המאה שעברה, כשנפוליון המהולל עמד בראש צבאו ויצא מזרחה ללחום ברוסים, הם ברחו מהערים ומהכפרים מזרחה ושרפו כל דבר מאחוריהם. צבאו של נפוליון התקדם מזרחה עוד ועוד בחורף המושלג והקר וההרגשה היתה שהוא כובש ומנצח. הרוסים הרי נמלטו מפני צבאו האדיר!  אך הנה גבר החורף וצבא נפוליאון היה פרוש על-פני מרחבים עצומים מושלגים וקרים. היו בעיות אספקה ומהישובים השרופים של הרוסים לא ניתן היה לקבל מזון ומחסה. כך, הרוסים שנראו כבורחים בבהלה מפני הצבא האדיר והמנצח,  הם הם שהביסו את צבאו של נפוליון בעזרת טכסיסם ותבונתם.

ראינו א"כ שתי צורות ברורות של תגובה במצב התקפה עלינו:  תקיפה או בריחה.  איזו תגובה נראית לכם טובה יותר?

לא ניתן להשיב על-כך מבלי לנתח כל מצב ומקרה לגופו. יתכן שבאותו מצב לאדם אחד מתאים יותר לתקוף ואילו לאחר – דווקא לברוח. יש מי שיבחר למשל למות מות גיבורים ויתקוף בכל מחיר, כמו חבורת מורדי גטו ורשה, במלחמת העולם השניה שלחמו נגד הצבא הגרמני האדיר. יש מי שיבחר לסגת ולדאוג לביטחונו או לביטחון עמו כפי שעשה בן-גוריון לאחר מלחמת-סיני, כשקיבל את דרישת המעצמות לסגת מחצי האי-סיני ולהחזירו לריבונות מצריים.

האם מוכרת לכם בריחה שדורשת אומץ-לב?

כוונתי להתאבדות! כולנו מכירים את סיפורו של שמשון המכונה "הגיבור", שכבר היה עיוור כאשר אחז בעמודי בניין גדול וקרא: "תמות נפשי עם פלשתים!" אחז בעמודים ומוטט על עצמו את הבניין ועל המוני פלשתים שחגגו בו. למעשה הוא התאבד. האם זו בריחה פחדנית או אולי – תקיפה אמיצה? או שמא – בריחה אמיצה?

גם אלעזר בן-יאיר, שעמד בראש חבורת הקנאים המורדים במבצר מצדה, גם הוא ואנשיו החליטו להתאבד אחרי שעמדו במצור כבד של הרומאים במשך שלוש שנים. לא חסרו להם מים ולא חסר להם מזון אך, הם הבינו שהצבא הרומי עומד לפרוץ לתוך מבצרם והחליטו שלא ליפול חיים לידי האויב. הם לא רצו להילקח בשבי לעבדות כפי שקרה לאחיהם בנפול ירושלים, כמתואר בצורה מזעזעת וכואבת במגילת "איכה".

אנו מתייחסים לחבורת הקנאים הזו כאל גיבורים. הם נקטו בריחה איומה של התאבדות; האם במצב זה זה פתרון שכל אחד יבחר בו?

התשובה מסובכת כי בכולנו ערכים שונים: ערך עליון אחד הוא: קדושת החיים, אך, ישנו גם ערך: כבוד האדם. יש מי שדוגל בגישה: למות בכבוד ולא לחיות בהשפלה! אך יש מי שיגיד: מוטב לחיות אפילו בהשפלה (או בכאבים נוראים) ולחכות לזמנים טובים יותר, שאולי יבואו ואולי לא.

יש מי שיגיד: לא אחיה בהשפלה ואחכה לימים טובים יותר כי כשימים אלו יבואו לא אוכל להנות מהם  בגלל הזיכרונות הקשים מתקופת ההשפלה.

יש מי שיומר: בימים הטובים אשתדל ליהנות ואתייחס לתקופה הקשה והמשפילה כאל צו-הגורל, זה מה שנכתב לי ועלי לקבל את הטוב וגם את הרע ולברך על הכל!

הנושא אכן  מורכב ונגענו היום רק בקצהו.

מיכאל פז

(הרצאה במועדון בתאריך 03.06.97).