לקראת חג החרות: מה היא חרות?

בחג הפסח אנחנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחירות. מכאן, שחירות היא מצב הפוך מעבדות. אם בעבדות אדם אינו אדון לעצמו, יש מי שקובע את גורלו, שאומר לו מה לעשות, מתי ואיך לעשות; אז בחירות המצב בדיוק הפוך.

ממקורותינו אנחנו יודעים, שלעבד כמעט שאין שום זכויות. בפרשת "משפטים" מופיעה רשימת זכויות העבד העברי: "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי". לעבד אין למשל זכות קניין; אין לו רכוש פרטי משלו כי הוא עצמו רכושו של אדוניו. כך למשל, "אם אדוניו ייתן לו אשה וילדה לו בנים ובנות" בשנה השביעית הוא עצמו יכול לצאת לחופשי, אך האשה וילדיה שייכים לאדון. את העבדים קנו כמו רכוש, אנשים סחרו בעבדים כי הם היו כח עבודה כמו מכונה, מכונת ייצור!

השאלה היא: האם עם שאין בו עבדות, כולם בו הם בני-חורין? כלומר, כולם נהנים מחירות?

ברור שלא. קודם כל, בכל עם ישנם אנשים שאמנם אינם עבדים אבל נשללה חירותם. מדובר על אסירים. נשללת מהם חירות משמעותית ע"י שלילת חופש התנועה. הם רשאים לנוע רק בין חומות הכלא וישנם גם כאלו שמושמים בצינוק, תא צר וקטן. מהאחרונים נשללה חירותם בעוצמה רבה יותר.

האם שלילת החירות ע"י כליאה באה כעונש למי שפשע, או שהחברה לא רוצה דווקא להעניש אבל עליה להגן על עצמה מפני גנבים, שודדים, אנסים, רוצחים ולכן היא מרחיקה אותם למקום סגור, שימנע מהם לסכן לזמן מוגדר את החברה.

אם המטרה היא ענישה, אז ברור שזה עונש חמור מאד, כי חירותו של האדם חשובה לו מאד ושלילתה קשה מאד מאד.

אם כך הדבר, מדוע קיימת התופעה השכיחה, שאסירים משוחררים נוטים לחזור לפשע ונענשים בכליאה שוב ושוב? אם חירותם כה חשובה בחייהם, איך זה שהם מסכנים אותה כל-כך בקלות?

נראה שיש לכך הסברים שונים. למשל, לעבריין יש כעס גדול על החברה והוא מרגיש צורך עז לפגוע בה. אולי זה נובע מילדות עשוקה – נהגו בו באלימות; קיפחו אותו ע"י שהעדיפו בבירור את אחיו ואילו אותו תמיד דחו והציגו אותו כרע או כלא-יוצלח וכו'.

רגשות של קיפוח קשה יוצרים כעס עמוק כלפי החברה ויכולים להתבטא גם בפעילות אנטי-חברתית ועבריינית.

ישנם גם כאלו, שלא פיתחו מיומנויות חברתיות, הם אינם יודעים ליצור קשרים נורמטיביים עם אנשים. למשל, הם יודעים רק את שפת הכח: "כל דאלים – גבר!". הם למדו שלדבר בכנות ולומר את האמת, בעצם לא מקדם אותם. הם מרגישים שאינם מסתדרים בחיים. אחרים השיגו, הצליחו בלימודים, בעבודה, עשו כסף! גם הם רוצים כסף, בגדים יפים, מכונית; אבל הם נואשים מהסיכוי שיגיעו לזה אי-פעם ואז הם מנסים לעשות קיצורי-דרך, להשיג בדרכים לא ישרות את הגשמת חלומם. כמובן שאצל מכורים לסמים זה עוד גרוע מכך כי הסמים יקרים, מצבם לא מאפשר להם לעבוד ולתפקד והדרך היחידה שיש להם למעשה להמנע מקריז זה להשיג את הסם בכל דרך ובכל מחיר וההגעה או החזרה לפשיעה – ברורה.

אם נחזור לנושא שלנו, אז מסתבר, שישנם עוד סוגים של שלילת חירות, פרט לעבדות או ישיבה בכלא. במדינה טוטאליטרית, עם רודן, חלק מזכויות הפרט החשובות בעצם נשלל:  זכות הבחירה החופשית (בחירת המנהיגים, המדיניות הפוליטית, החברתית-כלכלית). נשללת זכות הדיבור, ההבעה (בכתב או בעל-פה), היצירה (האומנותית). כל הזכויות האלה הן ממרכיבי החירות.

ישנה אם-כן החירות הלאומית, מה שכנראה מוגשם הכי טוב במשטרים הדמוקרטיים וישנה חירות אישית,  הרגשת כל אחד מאתנו. עד כמה אנו מרגישים חופשיים לחשוב, לומר את דעתנו, לעשות מה שמתחשק לנו.

אך, האם כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו? נראה שכן! לחשוב ולדמיין אפשר הכל! אבל, האם יש לנו חירות מלאה לומר את כל מה שברצוננו? האם מותר לעתונאי לפגוע חופשי חופשי בעולי אתיופיה?

ברור שחופש הבעת הדעה אינו כולל הטפה לאנטישמיות, לגזענות, להסתה נגד אנשים או קבוצות או עמים. איפה אם כן, החירות בתחום זה?  או בתחום העשייה: אם יש לנו חירות אמיתית, מדוע אסור לנו לעשות כל מה שבא לנו?

התשובה היא, שמחשבות ודמיונות הן במוחו של הפרט, הם לא פעולות בעלות אופי חברתי;  הן לא בין-אישיות, לכן, החברה לא יודעת עליהן ולא פוחדת מהן. אבל דיבורים, כתיבה  ומעשים הם דברים בין-אישיים, יש להם משמעות חברתית כי יש להם השפעה על החברה.  ברור, שהסתה, הוצאת-דיבה וכיו"ב פוגעות באחרים ולכן, אוסרים זאת כי חירות או חופש אין פרושם הפקרות! דמוקרטיה איננה אנרכיה! חייבים להציב גבולות מסויימים, שיאפשרו לכל פרט בחברה להגשים מירב צרכיו ומאוייו. החוקים, המקובלות (הנורמות) והנימוסים – הם הגבולות שבנתה החברה  ובתוכם ניתן מירב חופש אפשרי  כדי שכולנו נרגיש בני-חורין!

(הרצאה במועדון בתאריך 15.04.97).