נגיעות בהתפתחותי כמטפל עם עיוורון

בימים אלו השתתפתי בכינוס החמישי של מטפלים עם עיוורון, שיזם ואירגן הפסיכולוג ד"ר ארז בנאי בסיוע המרכז-לעיוור בישראל. עד כה, התקיימו הכינוסים בתדירות של אחת לחצי שנה. בשובי מהמפגש שלחתי את המשוב הזה בפורום המטפלים עם עיוורון:

"מבחינתי, שוב השתתפתי בכינוס מוצלח ומעניין. ודאי בתודתי לארז ולגיא ולצוות עובדי המרכז לעיוור ולמתנדבים – אני פשוט מצטרף לכולכם.

לטעמי, הבחירה בפסיכולוג עמי פרגו-גופר היתה מוצלחת מאד. האיש מרתק, פתוח, חד, בוטח ומקרין סמכות מקצועית. בתחום שלנו הספציפי, עיוורוננו, יש לו אכן עוד לא מעט מה ללמוד מאתנו ומבחינה זו, זה מחזק את דעתי וניסיוני, שמי שמתנדב ותורם, בדרך כלל מרוויח לא פחות ממי שהוא פועל למענם.

אני מודה לכל אחת ואחד מכם שהתנדבו לפעול במעגל הפנימי. על האומץ שגיליתם בכך כבר דובר וכבר הבעתי התרשמותי, שהצגתם טווח מרתק של התייחסויות למצב לקות הראייה והעיוורון של כל אחד מכם. נאמרו דברים מאד בפתיחות ובכך כל אחת ואחד מכם תרם לכולנו ובי התעוררו מחשבות, שעוד ילוו אותי ודאי בהמשך.

כשלעצמי, בחרתי נכון שלא להצטרף למעגל הפנימי כי בתפיסתי את עצמי ובגישתי לנושא, ודאי הייתי מהווה גורם מעכב. כתבתי פעם עבודה סמינריונית בנושא: "השפעת גירושין על הילדים", בעבודה היו עשרה פרקים בהם פירטתי את המחירים שמשלמים ילדים שהוריהם מתגרשים. הפרק האחד-עשר עסק ברווחים שיש לילדים כשהוריהם מתגרשים. אולי תזכרו, שלקראת הכינוס הראשון שלנו הכנתי מסמך בנושא שלנו, מטפל עם עיוורון וגם שם היה חשוב לי בפרק האחרון להתייחס לחוזקות ולתרומתנו המיוחדת בטיפול בהיותנו עיוורים. לאחר איזה ארבעים שנות עבודה כמטפל, אני זוכר היטב את הכאב, את חוסר הביטחון, את החרדות מפני דחייה, את הדימוי-העצמי הנמוך וכל התלאות שפקדו אותי בדרכי הארוכה. היום אינני מחובר לחלקים האלה, אולי נרגעו, אולי הודחקו, אולי השתנו.

כדאי לשאול את עמי פרגו-גופר אם הבחין כמה עוצמה ומיוחדות עלו בדברי המעגל הפנימי ובכלל. האם גם הוא סבור, ששילוב מטפל עם מיוחדות – גיל, מין, מוצא, נכות, מה שתרצו – בצוות עמיתים, אם היא יותר מפריעה או יותר תורמת. ברור, שקודם כל אישיותו של ה"מיוחד" היא המשתנה העיקרי, אבל, גם עולם התוכן הספציפי וניסיון החיים שהוא מביא עם עצמו בהיותו מיוחד בחברה שלנו, עשוי ודאי להיות משמעותי מאד.

כל כך בלט, שעמי מנצל נהדר את ידו הפגועה כדי להעביר מסרים שחשוב לו להעביר ולהמחיש. כשאינו נרתע או חושש מכך, יש לו נכס ביד, כלומר – ידו היא ממש נכס. העיוורון שלנו ממש לא שווה פחות. השאלה היא רק, איך נדע להשתמש בו ולהפיק ממנו את המיטב. ואדגיש שוב, זה העיוורון ואלו כלי ההתמודדות שפיתחנו לתפקד כמו שאנחנו מתפקדים בגלל וגם למרות היותו.

הדברים שנאמרו על הכאב ועל הקשיים כל כך מחזקים אותי כי אני יודע, שנמצאים בדרך המובילה לאותם פתרונות שהתעכבות רבה מדי עליהם כעת אולי עלולה לחסום. אני יודע מניסיוני, שאין קיצורי דרך והדרך ארוכה היא ורבה ובאמת, שמעתי אנשים טובים טובים באמצע הדרך.

בינתיים נח לי מאד שנמשיך לאפשר למטפלים רואים ומנוסים להגיע אלינו ולהרוויח מאתנו תמורת נכונותם ותרומתם. אולי בהמשך יתחשק לי גם להעניק יותר ולתת לרבים יותר הזדמנות דומה להתעשר מאתנו.

בתודה ובהערכה רבה

מיכאל"

——————————————–

למחרת המשכתי וסיפרתי לחברי הפורום אנקדוטות מעברי בהתפתחותי כמטפל והחומר בהמשך:

אני מרשה לעצמי להביא כמה דוגמאות, שנראה לי, שעזרו לי בדרכי.

בשנות השבעים של המאה שעברה השתלמתי כפסיכולוג במכון רודי לפסיכו-תרפיה אנליטית, היה מכון פרטי שכבר מזמן איננו. במשך כעשר השנים בהן הייתי במכון, חלפו על פניי פסיכולוגים שהיו בשכבת ההשתלמות שלי והתקדמו והתפתחו והרגשתי, שאני די תקוע. כשהיו לי 5 או 6 פציינטים, לחבריי הצעירים היו כבר 10 ו-15. בשיחה עם מנהל המכון הבהיר לי, שלגבי כל מטופל הוא שוקל מי המתאים ביותר לטפל בו כאשר בגלל שהבכירים במכון די מלאים, הוא משתדל להפנות לצעירים כדי שיתקדמו.

לגבי, כך אמר, הוא לוקח בחשבון את העיוורון שלי ומה שהוא חש שאני משדר סביבו. הבנתי שהוא מדבר על חוסר הביטחון שלי, על ההרגשה שלי, שאם מפנים אלי מטופל אז

צריך לחשוב על כך שאולי העיוורון שלי ירתיע אותו ואז הוא עלול להרגיש שדואגים לי ולא בדיוק – לו. רודי הזקן גם אמר לי, שהוא מאמין, שכעבור עוד עשר או חמש-עשרה שנים, כשאהיה בסביבות גיל ארבעים, אפשר יהיה להפנות אלי כמעט כל מטופל. חשבתי לעצמי, שאמנם אני עם חרדות אבל כך גם חבריי ונראה, שיש לו לבוס בעיה עם העיוורון שלי. חשבתי כך, אבל גם חשבתי על הבטחון העצמי המופרז שלי, על כך שאני בעצם לא עיוור שהרי גם בהליכתי הבוטחת והנמרצת ברחובות, המקל לרוב תלוי בידי ואינני מגשש את דרכי ועוד ועוד מהסוג הזה. נראה לי, שבאותם ימים נזרע בי הזרע

שהוביל אותי לבדוק יותר לעומק את מקומו של העיוורון בחיי ובפרט – בטיפול. כיוון שגם הייתי בטיפול במקביל לעבודתי כמטפל, מפעם לפעם נבדק הנושא והמודעות שלי לגורמים המעכבים אותי סביב המוגבלות, העמיקה.

בשלב די מוקדם בעבודתי במכון, נכנס אותו ד"ר רודי ושאל בנוכחות מטופלת: "אתה יודע איך היא נראית?" השבתי בהומור משהו כמו: "אני בטוח שהיא נראית טוב" ואז אמר לי: "אתה לא רואה, למה שלא תמשש את הפנים שלה?" הוא פנה אליה ושאל: "זה יפריע לך?" והיא השיבה שממש לא. מיששתי את פניה ורציתי לקבור את עצמי באדמה. אוי כמה נבוך הייתי. ברבות השנים, אני זוכר רק עוד מקרה אחד בו מטופלת רצתה שאמשש את פניה ושערה כי היה חשוב לה שתהיה לי תמונה איך היא נראית.

במקרים רבים ביקשתי די מוקדם בשלב ההיכרות שהמטופלים, גם גברים, יתארו לי את מראם. כמעט תמיד הרגשתי שהדבר משמעותי ומשפיע לטובה על העמקת ההיכרות בינינו. כשעבדתי עם זוגות וכך גם היום, לרוב אני מבקש מכל אחד מהם במפגש הזוגי, לתאר את האחר באוזניי. דווקא על רקע מתחים ומריבות ומצב משברי בו הם מגיעים אלי, החלק הזה עושה תמיד משהו משמעותי בתהליך שמתחיל.

את תפיסת ה"סופר עיוור" אני מכיר בי כבר שנים. תכופות אני מציין, שנשאתי את רעייתי גם בגל שאיננה יודעת שאני נכה. ברור, שהיא עוזרת לי פה ושם בעניינים טכניים, אבל, בניתי את מערכת היחסים שלנו מבחינת חלוקת התפקידים במשפחה כך, שהרבה הרבה מחברותיי ומחברותינו מדברות במושגים של קנאה. אני יודע, שרמת התפקוד שבחרתי בתחום הזה נחוצה לי כדי לפצות על הרגשתי כנכה, אבל, זה משרת אותי מצוין ורעייתי לעולם לא תתלונן שהיא נהנית מבעל ששותף מלא בעבודות הבית וכך היה גם בגידול -הילדים.

בתחילת שנות השמונים כבר סיימתי הסבה לעבודה-סוציאלית ונכנסתי לעבוד כעו"ס משפחה במחלקת הרווחה בהרצלייה. כיוון שעשיתי שם הכשרה מעשית בשנת ההסבה האחרונה, כבר הכירו אותי וכשעובדת יצאה לחל"ת של שנה, התקבלתי כממלא מקום שלה. בכוונה אינני מתעכב כאן על קשיי ההסתגלות הטכניים, בתחום זה נועצו בי בעבר כמה וכמה סטודנטים עיוורים לעבודה-סוציאלית ואני עומד לרשות כל מי שמבקש עצה בכך.

כן אספר אירוע, שהיה משמעותי בנושא שאני נתיחס אליו כאן:

למחרת כניסתי לעבודה בה קיבלתי שתי שכונות בעיר עם איזה שבעים או שמונים משפחות, חתך מטופל את הורידים בחדרו של מנהל המחלקה. הוא נלקח לעזרה ראשונה ובשובו הוכנס אלי כדי שאקבל אותו למרות שלא התגורר בשכונות שקיבלתי לאחריותי. ראש הצוות שהיתה גם המדריכה שלי רצתה לנצל את עובדת היותי גבר במחלקה בה בין יותר מארבעים נשים היו רק שלושה גברים פרט למנהל. כשהמטופל נכנס לחדרי עם ראש הצוות והיא הציגה לו אותי ואמרה לו, שיקבע איתי פגישה ויוכל להעזר בי בדברים שהביאוהו עד יאוש, הוא יצא מהחדר במרוצה ושמעתי אותו אומר לראש הצוות בפרוזדור: "לא לא! אבל הוא עיוור! אני צריך מישהו שיעזור לי! את יודעת איזה בעיות קשות יש לי". היא אמרה לו, אני חושבת שמיכאל יוכל לעזור לך, בוא אליו בחודש הקרוב ואם

אחרי חודש תרצה שאחליף לך עובד, אפנה אותך לעובדת אחרת. נדמה לי, שזה היה כעבור שבועיים שהאיש עצר את ראש הצוות בפרוזדור והודיע לה בקול גדול: "אני לא מחליף את מיכאל באף אחד, הוא העובד הסוציאלי הכי טוב שלכם!" נו, הייתי מת, הייתי גם צריך להתמודד גם רמת הצפיות שבנה ועם התשבוחות בהן ניסה לכלוא אותי.

זכור לי רק עוד מקרה אחד במחלקת הרווחה בו מטופלת לא רצתה לבוא לטיפולי כי: "אבל הוא לא רואה אותי, אז איך אני אסביר לו?" הייתי עמוס ושמחתי שלא רצתה לבוא לטיפולי ואז כבר הייתי בשלב שיכולתי רק להרגיש את השמחה ולא הרגשתי ולא חשבתי שזה אומר משהו שלילי עלי.

מבחינתי, הרוביקון שהיה עלי לחצות בדרכי כמטפל היה: הבחנה בשימוש שאני עושה בנכותי. נקודת המוצא שלי היא, שנכות היא מצב גופני ונפשי, שבא לידי ביטוי בתפיסה העצמית ובהתנהגות. בחיבורי: "נכות ואישיות" נגעתי בכך בעבר. היה עלי לעבור מניצול נכותי לשימוש בנכותי. ההבדל הסמנטי כל כך קל בניסוח וכל כך קשה בביצוע או בהוויה.

את מלוא עוצמת השפעתה של נכותי על תפיסתי ודימויי העצמי חשתי בעיקר סביב בניית זוגיות, עוד טרם הגעתי בכלל להיות מטפל. חייתי בחרדה גדולה פן לא אקים משפחה והכול כי אני נכה. מי שהכיר אותי בגיל ההתבגרות ובתחילת שנות העשרים לחיי, לא מאמין לדבריי, אבל, אני כן מאמין לי. ברור, שבתפיסתי, נכותי עשתה אותי שווה פחות מאחרים. בחיבורים שונים שלי התיחסתי לנכות כ"קולב", שנח לנו לתלות עליו קשיים שנקרים בדרכנו. כפי שתיארתי במייל הקודם, הדרך שבה התמודדתי זמן רב בתפיסה הזו, הייתה התנהגותית-משימתית – אני בכלל לא נכה. אבל, כיוון שאני גם לא טיפש, התבשלתי בחרדות וברגשות השליליים ובדקתי את עצמי מול עצמי ומול העולם.

זכור לי אירוע בשנות העשרים בחיי, כאשר הלכתי עם קבוצת חברים עיוורים לבריכת גורדון בתל-אביב ושמעתי ליחשושים מפעם לפעם: "הוא עיוור? יה, אין לו יד!" האין יד הכביד עלי יותר מהעיוורון כי, כאמור, הייתי עם עוד איזה עשרים עיוורים ורק אני הייתי המסכן קטוע היד. נאמן לדרכי הלוחמנית, המשכתי ללכת לבריכה באותו קיץ ואחריו פעם בשבוע. אחרי הפסקה של כמה שנים הגעתי שוב לרחוץ בבריכת גורדון עם חבורה של עיוורים, לא שמעתי פעם אחת לחישה של "מסכן" והתייחסות כלשהי לעיוורון שלי או לידי. אז כבר הייתי חצי פסיכולוג והבנתי, שמשהו השתנה במה שאני משדר וזה קובע מאד את התיחסות האחרים למגבלתי.

אז העבודה העיקרית מתחילה בתוכנו, בבדיקה אמיתית של התייחסותנו שלנו למגבלה ומניסיוני, זה הדבר הקובע ביותר את התייחסות האחרים למגבלתנו. ברור שיש בורות, ברור שיש דעות-קדומות, אבל, זה משני, לדעתי.

כמי שדואינג- – doing- ממש לא נראה לו דבר שלילי, אדגיש נושא נוסף:

התייחסותנו לצורך בעזרת הזולת. מגבלתנו יש לה גם השלכות תפקודיות וכמו שרובינזון קרוזו לא הסתדר לבד, היה לו עוזר באי, כך גם אנחנו לא יכולים להסתדר בלי זולתנו. אבל, טבעי שגם אנחנו וגם אחרים יתייחסו לצרכינו בעזרה, קודם כל, כאל חולשה הנובעת ממגבלתנו. כשנכנסתי לעבודה היה חשוב לי להתארגן טכנית כך, שמענים לצרכיי המיוחדים בגין נכותי ינתנו על ידי ולא על ידי המעביד. נערכתי כך שאוכל לצאת לביקורי-בית, שאוכל לקרוא תיקים ולעבור על מסמכים ולהוציא מכתבים. היה לי גם חשוב להיות חופשי בניידות בסוכנות אליה נכנסתי גם כדי לא להזדקק לעזרה שוטפת מדי וגם כדי להרגיש יותר בטחון ושייכות. גם בהמשך כששכרתי קליניקה פרטית,

השקעתי בלימוד הדרך אליה וממנה ובהיכרות טובה של הקליניקה כך שאוכל להסתובב בה חופשי ובבטחון ולא ארגיש זרות. השקעתי גם מחשבה בדרכים בהן אוכל לסייע לעמיתיי כדי שפניותיי לבקש עזרה יהיו על בסיס שוויוני של מתן הדדי ולא כמי שנתלה באחרים. במקרה שלי, סייעתי למשל בניסוח מסמכים ומכתבים, נתתי מידע בנושאים הנוגעים לנכות בכלל ולעיוורון בפרט וגם התמחיתי בנושאים שונים סביב עבודתנו כדי להוביל אותם כמרכז ולעמוד לרשות עמיתיי למשל בתחומים כמו דיור, בריאות וכלכלה – משרד-השיכון, משרד-הבריאות וקופות החולים והביטוח-הלאומי. אני מציין זאת רק להמחשה, העיקרון היה להשקיע בהתפתחות ולפתח יכולות, שמחזקות ומקדמות. מהמשוב

שקיבלתי ברבות השנים ברור לי, שהצלחתי להיתפס כמי שעוזר ותורם וממש לא נתפסתי כחסר אונים ותלותי. אבל, לא מדובר בפנטיות. במחלקת הרווחה בה נתפסתי כעצמאי ומתפקד ובהמשך גם ניהלתי צוות אזורי, כמעט לא קרה שהכנתי לעצמי את כוס הקפה היומית. כאשר בבית אני זה שמכין את הקפה לעצמי וגם רעייתי הכריזה זה מכבר, שאני מכין לה את הקפה יותר טעים מזה שהיא מכינה לעצמה – מחמאה שמתבטאת בהכנתי לה 3 כוסות קפה ליום, בעבודה הבנתי שהמטבח המבולגן תמיד של האגף ממש לא מתאים לי כאדם עיוור להתארגן בו. כלומר, הצגתי עניינית את צרכיי בלי בושה והתנצלות, תחמתי את הניצול שעשיתי בנכותי בגבולות סבירים והגיוניים וכך לא העיבה על תפיסתי את עצמי ועל הדרך בה תפסו אותי הסובבים והתייחסו אלי.

קוריוז:

הצטרפתי לטרמפ בנסיעה לתל-אביב להפגנה של עובדים-סוציאלים מול משרד-האוצר. ירדנו מהרכב ופתאום אני לבד, חברותיי הצטרפו למפגינים וודאי פגשו מכרים ואני בלב מהומה ושומע סביבי פרשים והמולה. הוצאתי מתיקי את המקל המתקפל ונעמדתי תוהה אנה אפנה. לפתע ניגשה אלי חברה ושאלה אותי מה שלומי. שאלתי אם ראתה את נקרא לה דנה, אמרה שכן. אמרתי לה, תפסי אותה בצווארה וגררי אותה לכאן. אחרי איזה שתי דקות מגיעות הגוררת והנגררת, טוב זה לא היה קל לגרור ולא אכנס לפרטים. שאלתי: "דנה, איפה נעלמת לי? כאן אני לא מתמצא ולא יכול להסתובב לבד!" השיבה: "מצטערת, שכחתי שאתה עיוור, בשבילי אתה מסתדר יותר טוב ממני""

על רקע מצבים כגון אלו, עסקתי באחד מחיבוריי בקושי המיוחד שלנו כאשר בסביבה מוכרת יתכן שנגיע לתפקוד מיטבי בעוד בסביבה זרה כמו בראיונות עבודה במקום בלתי מוכר לנו מבחינת מבנהו וניידותנו – אנחנו ממש חסרי אונים ונתפסים בחולשתנו. ברור שברבות השנים בניתי לי פתרונות שמסייעים לי לצמצם למינימום את הרגשתי זו ובמקביל, את התרשמות הזולת מכך. אני דואג שלא להיות חסר אונים ולכן אינני נתפס ככזה גם במצבים זרים כאלו.

אני מזהה אם כן תהליכים פנימיים המשולבים בתהליכים ובפתרונות חיצוניים וטכניים כמסייעים בבניית דמותנו כמטפלים. הידע המקצועי נבנה על אישיותנו והתנהגותנו. כל מה שאנחנו יודעים על עליות וירידות, על צפיות שלנו ושל אחרים וכל התורה המוכרת לכולנו, כל זה משחק תפקיד כמובן גם בהתפתחותנו כמטפלים.

09.02.15