נסיון התאבדות

ביודעין – לא ניסיתי. כילד המשחק בחפץ חשוד ודאי לא אוכל לכנות זאת נסיון התאבדות. אבל, חציית כביש לפני 28 שנים פחות יומים בעת כעס, בלא המתנה להבטיח שאין רכב מתקרב – אולי זה כן סוג של נסיון התאבדות?

בחרתי הפעם נושא כבד, שרחוק מנסיוני האישי או מכל חוויה רגשית שלי. אינני רואה בהתאבדות אפשרות שאני מסוגל לבחור בה. יצר החיים שלי כל כך חזק, שלא עולה בדעתי לוותר עליהם. עם זאת, כולנו מכירים גם מקרוב לפחות מקרה אחד של נסיון התאבדות, כזה ש"הצליח" וכזה שלא.

אינני רוצה להכנס כאן להחלטה של אדם סופני הסובל סבל נורא ושהחליט לשים קץ לסבלו ולסבל יקיריו. תיאורטית, איש אינו יודע את יום מותו, אבל כאשר המומחים נואשו מהצלת אדם והוא עצמו סובל יסורים נוראים, אפשר יותר להבין את החלטתו לשים לזה קץ. אמנם חכמינו קוראים לאדם שלא להתיאש גם כשחרב מונחת על צוארו, אבל מצבו של חולה מהסוג שהזכרתי הוא של חרב שכבר נעוצה עמוק בקרביו ולא אפרט זאת.

במצבי מצוקה קשים יש שאדם מתפתה לזרז את הגעתו למה שאנו מכנים: "עולם שכולו טוב". המוות מבטיח קץ לכל צרה והחיים אחר המות מתוארים כך, שאפשר להבין את הפיתוי לזרז את בואם.

ידוע, שבמצבי דכאון, אין לחולה די כוחות נפש כדי ליזום בכלל ובכלל זה – לנסות להתאבד. דווקא כשחל שיפור במצבו והוא מתחיל להתארגן  ולחזור לתפקוד טוב יותר, דווקא אז עולה החשש, שינקוט צעד קיצוני כמו נסיון להתאבד.

למיטב ידיעתי, רוב נסיונות ההתאבדות אינם מסתיימים במוות ויותר משהם מתכוונים לגרום למותו של המנסה להתאבד, הם קריאת אזעקה להבעת מצוקה. מחקרים רבים נערכו בנושא ובהם גם הבחנה ביחס להקשר גילו ומינו של המתאבד.

אחת הבעיות הקשות היא רגש האשמה שמתעורר בסביבתו של המתאבד על כי לא מנעו את צעדו הקשה. בדיעבד אפשר לרוב למצוא סימנים שיכלו לאותת על כוונתו או תוכניתו, אבל לא שמו לב אליהם או שלא ידעו לפרשם כהתראות אמת. ערנות ורגישות לזולת הן תמיד ברוכות, אבל גם כשהן קיימות אצלנו, כלל לא מובטח לנו שנעמוד על ההתראות ונזהה את האותות בעוד מועד. קשה מאד למנוע מאדם להתאבד אם החליט על כך. אפילו שמירה צמודה בתא כלא לא מנעה מקרי התאבדות. די בדקות ספורות של הסחת דעת או העדר ערנות והאקט מתבצע ב"הצלחה". לכן, רגש האשמה של הקרובים והמכרים הוא טבעי אך אינו מעיד בשום אופן על היותם אשמים במשהו.

כן טבעי צערנו העמוק על אדם מוכר ואף שאינו מוכר, שהגיע לנסיון התאבדות. אך טבעי גם להתמלא רחמים עליו, על שיאושו הגיע לעוצמה כה גדולה. אך יש שמתעורר גם כעס עליו: "מה הוא עשה לנו? למה הוא עשה לנו את זה, או – לי את זה?" האקט הנורא מזעזע בעיקר את הקרובים לאדם והוא נחווה גם כפגיעה מכוונת מצדו. ישנם ודאי מקרים בהם אכן מי שהחליט להתאבד רוצה לפגוע במישהו פגיעה אנושה, הוא מבקש לנקום בו או להענישו. ודאי שזה לא מה שעומד מאחורי נסיונות התאבדות רבים.במקרים רבים האדם פשוט לא חושב על אחרים והוא שקוע עמוק במצוקותיו ובהגדים שכובשים את מחשבותיו.

הסכנה!

זה שמישהו מנסה להתאבד ואף מצליח, איננו אומר שהקרובים אליו בהכרח אשמים. רגש האשמה המתעורר בהם הינו טבעי ומוכר, כאמור, אולם הוא אינו בשום אופן הוכחה כל שהי להיותם אכן אשמים. לא שמנו לב לעוצמת מצוקתו, שמנו לב אבל לא הערכנו שירחיק לכת כל כך.

כאשר נשמע איום להתאבדות, אסור באיסור מוחלט להקל בכך ראש. עצם הגעתו של מישהו לאיים כי יתאבד אומרת שמשהו איתו מאד לא בסדר. בחלק לא קטן מהמקרים דווקא מי שמאיים, לא באמת מתכוון לממש את איומו ומטרתו להפחיד, לסחוט תשומת לב, לטלטל בחוזקה. אבל, קשה להבחין בין איום סרק לאיום ממשי וכל רמז או דיבור על כוונת התאבדות, ראוי להתייחס אליו בחומרה ולפעול לערב איש מקצוע. אני יודע, שגם אנשי מקצוע מיומנים, מתקשים לקבוע בבטחון כי איום כזה הינו סרק ואין לחשוש. ראוי לצאת מההנחה שיש דברים בגו ולהתייחס ולפעול בהתאם. אין לי די נסיון וידע כדי להכנס לחלק הזה.

ברצוני לחזור למה שכיניתי בכותרת המשנה: "הסכנה!"

בחיים עוברים על אנשים דברים מכל הסוגים וזה כולל – מכות גורל נוראות. אנשים מצליחים להתמודד ולהתגבר על מוות של אדם קרוב, על נכות, על שכול. מגייסים את כוחות הנפש ונעזרים בסביבה התומכת ומצליחים להמשיך את חייהם ולהנות בהם למרות האובדנים הקשים. בארוע מוות של אדם קרוב הנתפס כמחאה כלפינו או כהענשתנו – עלול להתעורר רגש אשמה שיכרסם בנו ויחבל קשות באורח חיינו. קיימת הרגשת האשמה המתעוררת כמעט בכל מקרה של מוות של קרוב, אלא שכאן היא כפולה ומכופלת בגלל שלא מנענו את האסון. אנו עלולים להרגיש שמשהו שעשינו או שלא עשינו היה הגורם לטרגדיה. אני מכנה זאת "סכנה", כי בדיוק מזה צריך להזהר. הבחירה של המתאבד באופציה הקיצונית והסופנית הזו, היא הבחירה שלו. בדיוק באותו מצב אחרים ואנחנו בכללם – בוחרים באפשרויות תגובה והתנהגות ופעולה שונות לחלוטין. יאושו של אדם מחייו יכול להחשב לסוג של מחלה קשה, שלא תמיד מצליחים למנוע אותה או לטפל בה. יש שמנסים ומשקיעים הרבה וגם אז נכשלים.

מובנת הרגשת האשמה כשמתעלמים מהתראה שנתן המתאבד בדברו על כוונתו או בכתבו על כך. כאן מרגישים אשמה על שלא קלטנו את רצינות כוונותיו, ברור שטעינו ואולי אף – טעות חמורה. אבל, עצם ההתאבדות איננה באשמתנו. הורים שמתעללים שנים בילדם עד שיום אחד הוא מגיע ומבצע נסיון התאבדות, יכולים להרגיש אשמה על שדחפו את ילדם לדרך ללא מוצא מבחינת תפיסתו את המצב. זה ברור ולא מקרה מסוג זה הוא שמעסיק אותי כאן. אבל, כשמתנהלים מצבי חיים רגילים הכוללים כעסים ואף נזיפות והענשות, אם אז מגיעים לנסיון התאבדות, זה לא בגלל מצבי חיים אלו אלא בגלל מה שאני תופס כמחלת המנסה להתאבד.

אדם אינו יודע את יומו ונבוני דבר מטיפים להתנהג כל יום כאילו זה עלול להיות יומנו האחרון. ודאי שכדאי לא ללכת לישון כשכועסים על היקרים לנו וכן לא לצאת מהבית בכעס בעקבות מריבה. ברור שמאמץ תמידי למתן כעסים, לברר אי הבנות, להבליג על שטויות המכעיסות אותנו, להתייחס לזולת הקרוב והיקר לנו ויכולתי להמשיך ולפרט את מה שכולנו יודעים – כל אלו עשויים להבטיח לנו ולהם חיים טובים יותר. נראה שאת מחלת היאוש מהחיים לא ניתן למנוע תמיד, אבל יחסי אנוש שפויים והתחשבות בזולת ודאי יצמצמו את מגוון הסכנות האורבות לנו ושבידנו גם למונען. ומה שלא בידנו, נצטרך לקבלו כעוד מכת גורל.

 

07.07.09