אם גרושה מתמודדת

כמה עוגמת נפש יש להן לאמהות החד-הוריות, שנשארות עם הילדים לגדלם ולדאוג לכל צרכיהם כשהן לבדן. יש, שהאב מקפיד להעביר אליהן את מזונות הילדים ועומד במחויבותו זו. אך, לא נדירים המקרים בהם האב מתחמק ודוחה תשלומים או מחליט לצמצמם או אף אינו משלם כלל את המזונות. האשה שהצליחה להתגרש, לעתים אחר מאבקים ארוכים ומתישים, זקוקה לכל שריד אנרגיה כדי לתפקד כאם וכמפרנסת ורק חסר לה כל המתח ועוד מריבות עם מי שסוף סוף נפטרה מעונשו. מהביטוח הלאומי לא תקבל מזונות אלא אם איננה עובדת או שהכנסתה זעומה ועם עוד התניות. להגיע להוצאה לפועל כדי למצות את זכויות הילדים – זה אפשרי, אבל, לרוב אין אפשרות לראות כסף ממי שחומק מאחריותו למזונות.

כששומעים את הסיפורים הכאובים הללו, חולפת מחשבה, שזה המחיר הנורא שמשלמים כאשר ממהרים להנשא תחת סערת רגשות התאהבות או כל כיוצא באלו ולא בודקים כראוי למה נכנסים. מוכרות האמירות כגון: "כמו שהצעת את מיטתך, כך תישני בה!" זה כיוון של חיפוש אשמה והטפת מוסר, שכמובן אינו מקדם כלל, כי הרי הדברים כבר אירעו והרי לא ניתן לסובב את הגלגל לאחור.

אפשר להביע הזדהות והבנה לגודל המצוקה ואף להצטרף למקהלת גינוי הגבר חסר האחריות והבלתי אנושי. יש בזה משום הבעת תמיכה במטרה לעודד אבל התוצאה – אין! אז איך לעזור לאם החד-הורית, שמצוקתה אכן ניכרת?

אין ספק, שככל שלאל ידה למצות את זכויות הילדים מאביהם וכל עוד יש לה כח לדאוג לכך – ראוי ורצוי שכך תעשה. אולם, כאשר שוב אין לה כח למאבקים ולויכוחים ולמריבות ולתחנונים… מוטב לה לאמץ קו מחשבה ופעולה לפיו, אין לה על מי לסמוך וכל עוד טחנות הצדק והחוק טוחנות להן לאט בכיוון מיצוי הזכויות, היא מחליטה להתארגן כאילו היא אם יחידנית, ממש כאילו הביאה את ילדיה לעולם בלי אב מזוהה. זה אומר, שהיא מתארגנת לבנות לעצמה סדר יום ותוכנית תקציב, שתהיה תלויה רק בה ובזכויותיה שלה. כיוון שהיא יכולה לא לקבל מזונות ילדיה ולסבול מכך ללא הרף, עדיף שלא תקבל מזונות ילדיה בינתים ושתעשה הכל כדי לסבול כמה שפחות.

למעשה, מדובר בצמצום הצפיות מבעלה/אהובה/חברה לשעבר עד לאפס, מה שיצמצם מאד את אפשרותה להתאכזב ממנו עוד.

במצבים הקשים מהסוג שתיארתי, מרבות האמהות להביע כעס ואכזבה ואומרות למשל: "מה, לא אכפת לו מהילדים שלו? מילא ממני, אבל הוא לא מבין שאין לי לקנות להם בגדים…"

אכן, או שאינו מבין או שזה לא בדיוק מעניין אותו. התועלת בטענות אלו היא האפשרות קצת לפרוק מתחים שרובצים על הנשמה. אבל, החלק הלא יעיל בהן היא משמעותם האומרת: "כשחייתי איתו ראיתי שאין לי עם מי לדבר ולמרות שיש לנו את הילדים המשותפים, לא היתה לי ברירה אלא להתגרש ממנו. הוא לא בן אדם והוא חסר כל התחשבות!" ואני שואל: "אם כשעוד חייתם יחד והוא עוד היה בן זוגך וחברך בחיים, אם אז נואשת ממנו ובחרת לחיות בלעדיו, מדוע כעת את עוד מצפה שיהיה פתאום אנושי ומתחשב? אין זאת אלא שאינך די מציאותית ואת ממשיכה לשגות באשליות, שיובילו אותך רק לעוד אכזבות וכאב.

הדברים נכונים לגבי אי תשלום המזונות וכך גם לגבי סדרי הראייה. נכון, יש שהאב נאבק לראות את ילדיו ולקבלם אליו יותר ממה שהומלץ או הוסכם בעת הגרושין. והנה לפתע אינו מגיע לקחתם וגם את סוף השבוע הפנוי לאשה מהאחריות לטפל בילדים, גם סוף השבוע לפתע משתבש כי האב לא עומד בסדרי הראייה שנקבעו.

אין ויכוח בדבר היות האב חסר אחריות במקרים אלו. אבל כיצד זה מקל או עוזר לאמא?

אחזור שוב להזדקק לדברי חכמינו בפרקי-אבות: "אם אין אני לי, מי לי?" כי נראה שהסיכוי למוצא של מזעור התסכול והשיבוש בחיים עבורה, הוא – לסמוך רק על עצמה ולהתארגן כאילו אבי הילדים פשוט איננו. נכון, שבמקרים אלו היה באמת פשוט הרבה יותר אם היה בגדר "איננו" – בארץ או בעולם בכלל, אבל זה לא בידיה. אם תיטול את ענייניה וגורלה לידיה, הם כן יהיו שם!!!

06.12.07