"נעשיתי מפויסת"

החיים אינם פיקניק והם גם לא ירח דבש. כגודל רמת הצפיות שלנו מבן/בת-זוג, מחברים, ממעביד, ממקצוע או תואר שרכשנו – כן עוצמת האכזבה המאיימת כשפנטזיה פוגשת מציאות. זה לא אומר, שאחרי חגיגות מיסוד הזוגיות והבילוי נוטף הצוף – שבהכרח לא נרווה נחת או נלקק דבש. לא בכדי בחרנו לקשור את גורלנו באובייקט מסוים. לרוב נבנתה כבר תשתית טובה דיה כדי לקוות לטוב; יש אשר באמת הטוב הזה מלווה אותנו לתוך עתידנו המשותף. אבל העסק קצת יותר מורכב כנראה:

להט הנעורים מאופיין גם בגישה דיכוטומית, אפור בקושי קיים, רואים יותר את הדברים בשחור או לבן. אנחנו דוגלים למשל בזוגיות מיוחדת, נהדרת כמו שזכינו לראות בבית הורינו או נהדרת כמו שלא זכינו לראות אצלם ואצל רבים אחרים. האופטימיות פועלת שעות נוספות ומזינה את הפנטזיות והחלומות. נכון, "לפעמים חלומות מתגשמים", כולנו מכירים זוגות מעוררי קנאה במערכת היחסים החמה והמפרגנת, שהם מצויים בה. יש, שהם פשוט שחקנים טובים מאתנו ויש שהם פשוט בוגרים וחכמים מאתנו.

חלק מבגרות וחוכמה שבהם עשויה להיות – ההתפייסות.

התהליך השכיח והמוכר יותר מתחיל בירידה יותר או פחות מהירה מרוממות הפנטזיות, שמלווה באכזבות וכעסים ממש כאילו יש חשש למיקח טעות שנעשה. התסכולים יוצרים כעסים ומסלימים מחלוקות ועל רקע הצפיות הורודות מורגשת נפילה, שלא אחת מובילה לקרע ופרוד (על דפוס זה בקשרים כבר דנתי ב"קושי ביצירת קשרים",  תופעה מוכרת היטב לכולנו).

התהליך המשמעותי שעוברים ושעשוי למנוע משברים קשים המסתיימים באיבה או באדישות ומובילים לניתוק שהזכרתי – הוא ההתפייסות. לא מדובר בכניעה ולא מדובר בויתור דרמטי. מדובר קודם כל בהסתכלות פנימה אל תוך עצמנו ובבדיקה, שעוסקת בנו וברגשותינו ובצפיותינו ובתפיסותינו. זה מוקד עיסוקנו סביב הקשיים המתגלעים ולא האשמת הזולת וההחלטה, שהפך עורו, או שאין עם מי לדבר, או שעשינו את טעות חיינו בבחירה פסולה.

בדיקה עצמית זו מובילה לצמיחה, ליתר מציאותיות ולכן, להקטנת הפער בין הרצוי למצוי. היא גם מעודדת אותנו לצמצם רגשות שליליים מה שמאפשר לנו להבחין יותר במה שכן יש באחר החשוב והיקר לנו. במצבי אכזבה וכעס כמעט איננו מסוגלים להבחין בחלקים הטובים והחשובים האלו.

נראה, שאיננו חופשיים גם מהשוואות, למרות שאנו מטיפים לא לפזול לדשא של השכן. אולי הוא כל כך ירוק כי התיז עליו צבע?! אולי פשוט מדובר בדשא סינטטי, מלאכותי, לא אמיתי?! ובכל זאת, עם הזמן "קומתנו גובהת" וגדל טווח ראייתנו ואנו סוקרים ומשקיפים סביבנו.  יותר ויותר אנו ערים למה שעובר על חברינו ומכרינו ונכון, יש הרבה דבש בעולם אבל חלק נגנב וחלק פשוט מונח בנבלת הארי (או בדימוי אחר: "כשושנה בין החוחים"). אנחנו לומדים לזהות את הדבש שבחיינו ולהנות ממנו הנאה גדולה. אבל אנחנו מגלים, שגם ממתיקים אחרים עשויים להסב לנו הנאה ולא עוברים לצדם באדישות מבלי להבחין בהם. אלו הן ה"שמחות קטנות של יום חולין", (שירה המקסים של רחל שפירא) שעשויות להכניס צוף ולהפוך רגעים ושעות וימים – לפרחים המקשטים את אגרטל חיינו.

במובן מסוים מדובר כאן על השלמה, אלא שבצד החלק של "שלום" המצוי במילה זו, יש גם אולי נימה של כניעה וקבלת הדין ולא לסוג כזה של הרגשה אני מתכוון. לכן, בחרתי לקרוא למאמר זה בשם "נעשיתי מפויסת" כי בניסוח זה קלעה חברה טובה שלי בדיוק למה שרצתה להביע ושלדעתי משקף מצויין את תהליך הצמיחה וההבשלה שעברה ושלבטח – עודנה עוברת.

 

02.11.06