"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!" (שמות א ,12)
(במקום אחר עסקתי בנושא תחת השם: "התמודדות עם תוצאות טרור")
כשמאות טילי קטיושה נופלים על יישובינו והתושבים מתרחקים מצפון הארץ ומקרבת עזה, המצב נראה לנו על הפנים. חלק מניסיונותינו להתמודד עם החרדות עוסק בכעסים על השלטונות: מדוע התמהמהו ונתנו לאויב לצבור כוח ולהתעצם ממש על גבולותינו? למה חיכו לחטיפות החיילים כדי לצאת ולהכות? הייתה לנו מלחמת מנע מפוארת בשנת 67 ומן הראוי היה לחזור על אותו עקרון ועוד כהנה וכהנה.
תמיד ניתן להציג טיעונים לכאן ולכאן וכל טוען הרי צודק מנקודת מבטו שלו – מההיבטים אותם יבחר להדגיש.
אותי מעניינת הרגשתנו וחוסננו, שהרי להם חלק מרכזי בסיכויינו להשיג משהו במערכה הנוכחית.
תהיתי רבות אם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא שואת אחינו שקדמה לה. גם אחרי שהושמדו 6 מיליון יהודים ביבשת אירופה, נדרשו עוד למעלה משלוש שנים של מאבק קשה באימפריה הבריטית כדי שתקום מדינת ישראל. לא הצהרת בלפור ולא החלטת חבר הלאומים הם שהקימו מדינה ליהודים בארץ ישראל; המנהיגות הנועזת שדבקה בחזון, נכונות בני עמנו להקרבה, הם שעשו זאת. חלפו רק כ-60 שנה מאז שקמו על נפשותינו ולא היה מי שיגן. העולם הנאור עמד מנגד וכמעט לא נקף אצבע למנוע את ההשמדה.
בימים קשים אלו, חזרתי לציין דברים אלו כדי לבחון את מציאות ההווה על ריקעם. כשאנו כל כך כואבים כל אבדה ופגיעה באדם וחרדים חרדת מוות לאחינו החטופים, יש לנו מהיכן לשאוב כוחות בלתי נדלים ויש לנו בטחון וכוח אין קץ! בארצנו אנחנו יושבים ועל ביתנו אנחנו מגנים ואין כוח בעולם שיוכל לנו. חבל, שצריכים להעמיד במבחן עובדות אלו אבל כיוון שהן עומדות במבחן, יש למישהו מהקוראים דברים אלו ספק קל שבקלים באמיתותם?
חיים בינינו 200 אלף ניצולי שואה שיצאו מהתופת עצמה, אין שום דמיון בין הזוועות שחוו לקשיים שפוקדים אותנו היום. הם שרדו ואנחנו נפרח ואשריהם שהם זוכים לראות כמה המצב השתנה לטובה למרות שחבל שהם נאלצים לכך.
הצבא יכה במחבלים והעם שבעורפו יגייס את כל כוחות הנפש לעמוד בלחצים ולציית להוראות ולמנוע ככל הניתן פגיעה בו ובכוח הזרוע והאמונה נשיג את יעדינו.
לכאורה אני מטיף כאן ללוחמה עד חורמה ומה עם הידברות? אם כל צד יתחפר בעמדותיו ויתבצר בהן, איך נפגש? איך נגיע לעמק השווה?
שפת הטרור איננה שפת אנוש. אין בסיס שנגיע להידברות כי כל צד דובר שפה שונה לחלוטין והתקשורת בלתי אפשרית. כעת עברנו לדבר בנוסחים הנגזרים משפתם – שפת הכוח; אם יקראו אלינו בשפה המועדפת עלינו, אם ייפנו ויבקשו לשבת כדי להגיע להסכמות, ראוי שנבחן זאת בחיוב. אין לנו היום את משה נביאנו שיתבע מאתנו: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים, כ"ה, 19).
16.07.06