תוכן וצורה – צו חירום

פקידי-סעד לחוק הנוער אמונים על הגנה על קטינים בסכנה ונחלצים להצלתם. אין חולק על כך, שזו עבודת קודש של הצלת נפשות. כשלא נותרת בידם ברירה, מוציאים קטין מרשות הוריו אל מקלט בטוח. כמובן שצעד קיצוני כזה מחייב צו בית-משפט, גם אם הוא ניתן בדיעבד.

מדוע, אם כן, נשמעים קולות זעם בציבור והאשמות על חטיפת ילדים בידי עובדים-סוציאלים?

קטין הוא כמו איבר בגוף המשפחה. בשונה מהמקבילה הרפואית, כאן "עוקרים" איבר לא בגלל שהוא פוגע ומסכן את הגוף, אלא, בגלל שהגוף פוגע ומסכן אותו. אבל, עצם פעולת עקירת האיבר מגוף המנותח, בתחום הרפואה, זוכה להערכה רבה כלפי המנתח ואין מגנים אותו על שהוא משסף בסכין את גוף המנותח ו…. אוותר על הפירוט. מדוע, אפוא, גילויי הכעס והגינוי כלפי פקידי-הסעד המסורים?

נראה לי שניתן להציע  לפחות שתי סיבות לכך: שידור אשמה וליווי העשייה בכעס, אפרט:

אשמה

גם כאשר פקידת-הסעד (לרוב זו – פקידת-סעד) משוכנעת בהכרח להוציא קטין מרשות הוריו, גם אז, היא עושה זאת בלב כבד. השכנוע קיים אבל גם ספיקות. כך למשל היא תוהה, אם לא ניתן היה למצוא דרכים אחרות להגן על הקטין במסגרת משפחתו, למשל, אילו עמדו לרשותה משאבים מספיקים.היא שואלת עצמה, האם לא ניתן היה לעשות יותר כדי לגייס את הוריו לשתף פעולה בטיפול ולמנוע את מצב הסכנה ואת הצורך בהוצאת ילדם מרשותם?

יתכן, שמחשבות מסוג זה משפיעות על פעולותיה של פקידת הסעד וכמובן על רגשותיה והסביבה קולטת משהו מכל זה.

כעס

כואב לנו כשאנו שומעים שמתעללים בילדים. ישנם מצבים ששיער ראשנו פשוט סומר לדעת שהם קיימים. פקידות-הסעד מבינות, שקרוב לודאי שההורה המתעלל או הפוגע עבר בעצמו דברים קשים ואף נוראים בילדותו שלו. להבין פירושו לסלוח ובכל זאת, זה כל כך מרגיז! גם כשכל פעילותה של פקידת-הסעד נאותה ואחראית, גם כשהיא מלווה את צעדיה המכאיבים ברכות ובהתחשבות, עדיין יש שכעסה על הפגיעה בקטין "דולף" להתנהגותה וניכר על פניה. כאן התוכן חשוב ונכון אבל משהו בצורה נפגם.

רק מודעות לאשמה ולכעסים, עליהם הצבעתי,  מאפשרת יתר שליטה בהם וסיכוי למנוע את השפעותיהם השליליות, שמזמינות את גינוי פקידות-הסעד שאותו הזכרתי.

08.01.12