שמחת כלולות

מצווה גדולה היא לשמח חתן וכלה. הזדמנות שלא מחמיצים כמובן כי היא הולכת יחד עם שמחת החך והבטן.

הנה מגיעה הזמנה חגיגית, באמת השקיעו! מבקשים לאשר השתתפות. אפשר לחסוך את שיחת הטלפון, כבר יתקשרו לברר כמה באים, הרי כל מנה זה כמה עשרות דולרים.

אני מדלג על בחירת סכום המתנה, חלילה מלהביא היום חפץ או פריט שימושי או ייצוגי לקישוט. חייבים לתת לזוג הצעיר חופש בחירה מוחלט איך ומה לעשות בכספם.

מתי צריך להגיע? כתוב שקבלת פנים בשבע וחצי והחופה בשעה שמונה. טוב, חופה לפני שעה תשע לא תהיה אז כדאי להגיע חצי שעה קודם גם כדי לפגוש מישהו וגם כדי לאכול משהו. אם יש מזל אז המזנונים לפני החופה ממש מספקים מטעמים. לפעמים פזורים שולחנות מוגבהים לנוחות האורחים וקורה גם שיש כסאות לצדם או בסביבה. כשאין – נו מה באנו לשבת? לאכול אפשר גם בעמידה.

לפעמים החתן/כלה מסתובבים בין האורחים בקבלת הפנים וכבר אפשר לצבור תמונות איתם, רצוי לא לקלקל לכלה את האיפור בשלב כל כך מוקדם של האירוע. יש, שמעדיפים לתת לאורחים להתפטם בנחת ודופקים כניסה מלכותית ישר לחופה.

הגענו לרגע הגדול. אם לא גשום וסוער אז החופה בחוץ. טורים של כסאות למעדיפים לשבת ואז רב או חזן או שניהם מככבים תחת לחופה. מלווים אותם חתן וכלה וגם הורים. תדיר מבקשים מהאורחים למחוא כפיים, לא סומכים עליהם כמובן שירצו לבטא שמחתם במחיאות ביוזמתם.

(על סגנוני החופות צריך להתעכב בהזדמנות אחרת במיוחד.)

מגיע רגע השיא, מעלים את ירושלים שנחרבה על ראש שמחתנו בפעולה סמלית של שבירת כוס ברגלו של החתן. הכוס מתנפצת וצהלה ושמחה. נו הרי ירושלים חרבה ואיך לא נגיל?

למזלי ענף יקר במשפחתי נמנה עם היהדות החרדית. כשהגבתי באחת החופות בצהלה גדולה לשמע הכוס המתנפצת, הייתי סוליסט, איש זולתי לא צהל. אז הבנתי את גודל האבסורד. עוד אחזור לחתונה החרדית.

לפעמים טקס החופה עובר בלי שאשלוף את אטמי האוזניים מהתיק, לרוב בשלב זה אני כבר מצדיק את רכישתם. כעת מסתערים לשני כיוונים: גל אחד זורם לעבר החופה למעוך את בני הזוג הטרי ורוב הקהל נע במהירות לעבר השולחנות הממתינים. השעה כבר משהו בין תשע וחצי לעשר בלילה, זמן טוב להאביס ולהתפטם.

יש בעלי שמחה מיושנים שמחליטים לכבול את אורחיהם לכסאותיהם ודואגים שמזונם יסופק על ידי מלצרים לצלחות שלפניהם על השולחנות. מנהג נפסד ביותר! גם מבחר המזונות הרבה יותר קטן וגם סומכים על אדם זר, המלצר, שיחליט כמה כל אורח רוצה לאכול. פשוט נורא! רוב בעלי השמחה מעדיפים להעמיק לאורחיהם שפע גדול של סוגי מזון. הקהל שועט למזנונים ויוצר תורים ועורם מזון על צלחות כך שחלילה לא יצא רעב. בשלב הזה ברוב האירועים נשמעת מוזיקת רקע חזקה מספיק כדי לא לאפשר למכרים להחליף כמה מילים בנחת ולהתעדכן על שאירע מאז נפגשו בחתונה או חלילה בלוויה. לחרשים זה לא מפריע כי הם מיומנים בקריאת שפתיים, אבל לדאבון הלב לרוב אין מספיק חרשים בקרב האורחים.

לקראת השעה עשר וחצי כולם כבר כבדים ומאובסים ואז רוקדים. עוצמת הרמקולים בשיאה ואין שום סכנה שמישהו יחליף מילה עם שכנו לשולחן. מי שאוהב לרקוד ודאי נהנה מכך מאד, אולי גם מהמוזיקה הקולנית, אז אולי מי שאינו רוקד צריך להבין שעליו למהר ולהסתלק כדי שלא ישבית את שמחת החוגגים? אני דווקא מבין זאת ומקבל ברצון.

אם צלחתי בשלום את השלבים הקודמים, בשלב הזה אני מתחפף. אני נשבע שזה לא קשור בכלל למידת אהבתי לבעלי השמחה. כמי שאינו רוקד, נותר לי רק לאכול ולשוחח. נו כמה אפשר לאכול לקראת אמצע הלילה? לשוחח הרי אי אפשר, אז באתי לסבול?

הזכרתי חתונה חרדית והבטחתי לחזור אליה:

במפתיע, רובם המכריע של האורחים אינו מגיע לאכול, כנראה שיש להם אוכל בבית. טוב גם לא בדיוק כדאי לאכול מה שמגישים, הגם שהלחמניה לרוב דווקא טעימה.רוב האורחים הם חבריו של החתן (אני מניח שבאגף הנשים רוב האורחות הן חברותיה של הכלה, אבל שם אין מקומי(. הם באים אך ורק לקיים מצוות "לשמח חתן וכלה". הם נכנסים בשירה ורוקדים ורוקדים ושרים ואז עוזבים את המקום בלי לגרום שום נזק והפסדי ממון. אפשר ללמוד מהם משהו ואולי גם כדאי לאמץ.

אז מדוע כותבים בהזמנה שטקס החופה בשעה שבע וחצי או שמונה ורבע? כי לא סומכים על האורחים. שיגיעו בזמן. במקביל האורחים לא סומכים על בעלי השמחה שמה שכתבו אכן יקום ויהיה. קרה שהגעתי בשבע וחצי כמו שכתבו בהזמנה, קצת אחרי השעה שמונה הגיע האורח הבא, אז הבנתי שכותבים כך כדי שאבין אחרת.

ובכן מרבה רעש מרבה שמחה. מרבה מזון מרבה גילה. מחפשים אטרקציות כדי שהאירוע יהיה מיוחד. הכלה אולי לא מספיק מיוחדת? החתן?   אולי.

אז מפריחים יונים, פרפרים ממריאים, משחררים בלונים, יורים זיקוקים. חברתי עפרה מזכירה לי גם את שכירת שמלת הכלה לערב החגיגי באלפי שקלים רבים. כל אחד וטעמיו עמו. נראה שזה אכן מוסיף כי אנחנו זוכרים את החתונות עם האטרקציות האלה ואת החלק הכל כך חשוב ויקר כמו האוכל – אותו אנחנו ממהרים לשכוח משום מה.

עכשיו הרשו נא לי קצת לחלום:

קיבלתי הזמנה נחמדה על כרטיס בגודל גלויה, לא נייר פשוט אבל גם לא משהו בומבסטי. לא התבקשתי לאשר בואי, ברור שיתקשרו אלי ואז אוכל להודיע אם אבוא וכמה נבוא. קבלת הפנים נקבעה לשעה שבע והיא נמשכה שעה. במהלך השעה הזו התכנסו האורחים. אירגנו לאורחים מקומות נוחים לשבת ולטעום מהמזנונים. לפחות לרבע מכמות המוזמנים התאפשר לשבת אם רצו בשעת ההתכנסות. טקס החופה נערך בשעה שמונה ופרט למקורבים מאד לא נהרו  אל הבמה אחר החופה לברך חתן וכלה. החתן והכלה בלאו הכי יעברו משולחן לשולחן לברך ולהתברך.  האורחים סעדו סביב השולחנות ויכלו לשוחח ביניהם כאשר מוסיקת רקע שקטה הושמעה באולם. הסעודה הסתיימה בסביבות תשע וחצי ואז נערך טקס ברכות של חברים, הוקרן סרטון שהוכן במיוחד. הקהל השבע, לשם שינוי, האזין בלי לפטפט כי לא באנו רק לאכול. אז קמו המעוניינים להוציא קלוריות ורקדו ופיזזו. רמקולים הופנו לרחבת הריקודים בטון סביר ובלתי מזיק לשמיעת הרקדנים. שאר האורחים, הפדלאות ישבו במקומם או ניגשו לחדר אירוח ושוחחו ביניהם בלי צורך לצרוח כדי שישמעו זה את זה. ככה בסביבות עשר עשר ורבע הגישו קינוחים. לקראת השעה אחת עשרה התקפלו הממהרים לחזור לשיגרה ולהגיע עד חצות לכיוון המיטה.

אירוע משעמם? אז אני אוהב להשתעמם!

 

19.06.09