את השיר "הבה נגילה" ודאי כולנו מכירים. את "אורו אחים בלב שמח" שר אחד מחבריי כך: "מוכרחים להיות שמח!" מתאים לרוח מילות השיר: "הבה נגילה ונשמחה!"
חג העצמאות היום ורבים רבים אכן לבם מתרונן והחגיגה חוגגת!!! יש מי שכדי לשמוח הוא צריך פשוט לאכול היטב. יש מי, שחייב להצטרף למעגל רוקדים. אחרים חייבים להכנס למכונית ולהרחיק נסוע, כמעט לא חשוב לאן, העיקר לא לשבת בבית ויש מי שיציאה לחיק הטבע היא החגיגה. יש גם אנשים מוזרים, עמהם אני נמנה, שחוגגים בבית, בקריאה, בהאזנה, בצפייה, בשיחה.
הנה בא החג ולצעירה או צעיר אין קשר זוגי אקטואלי. סביב מתארגנים אירועים, הזמנות למסיבות ואיכשהו היא או הוא פשוט בחוץ. נכון הבית מלא דברים מעניינים לעשותם, אבל אין פשוט חשק לכלום. מעבר לקירות מגיעות מצהלות החוגגים, נשמעים זיקוקי הדינור ותרועות ההמון. העיר מוארת וזרועה במות בידור ודוכנים מעלי ריחות מבטיחים ופה הוא יושב לו בודד וגלמוד ועצוב ומיותר.
כמה חזקה עלינו תנועת ההמונים! "קול המון כקול שדי!" הצורך להשתייך, לא לצאת דופן, לא "להפסיד" את כל הטוב הזה שכולם רווים כעת. מחר גם ישאלו בלימודים או בעבודה: "איך עבר החג? איך בילית? לאן נסעת?" מה אגיד, שישבתי בבית וקראתי ספר? בשביל זה יש חג?!
אותו מצב עצמו יכול כמובן לספק בצורה מאד שונה אנשים שונים. אך, גם אותנו, את עצמנו, אותו מצב יכול לשמח ולספק או – להעציב ולתסכל. הכל עומד מול צפיותינו. הכל תלוי בשאלה אם בחרנו בו או שנכפה עלינו. אבל, גם מצב שנכפה עלינו, יכול לדכאנו עד עפר אבל אם נמצא בו עניין וטעם ויתרונות – לא רק שלא נסבול ממנו אלא אף נוכל ממש להנות ממנו. הבעיה היא, שבהיותנו עסוקים באומללותנו על כל מה שיש סביבנו ואיננו חלק ממנו להרגשתנו, על היותנו בודדים ולא רצויים ולא שייכים – איננו פנויים נפשית ורגשית להפוך את תפיסתנו את המצב.
אז, שקע אפוא באומללותך ומצה אותה עד תום ואם זה ייתם טרם תם החג – קום ועשה את חגך חג!
24.04.07