כמה קשה להיכנס לחבורה מגובשת. כמובן שמיד עולה האסוציאציה של עולים חדשים. אבל, גם "ותיק" כמוני, מצא עצמו, כלומר, מצאתי עצמי יושב בקרב חברים ומשתוקק מאד שיאהבו אותי, שידעו שגם לי יש שכל ושגם אני שווה משהו. מי שמכיר אותי היום, יחשוב ודאי שאני עושה כאן תרגיל תיאורטי, אבל, ממש לא.
הייתי כבר אדם בוגר כשישבתי בקרב חבורה וחוויתי סוג של זרות, הרגשת אי השתייכות. חיפשתי סימנים לכך, שנוכחותי מורגשת ושמחשיבים אותה. איזו חרדה בסיסית שנחוויית כהרגשת נחיתות והימצאות בשוליים. מילה טובה ממישהו מיד רוממה את רוחי ודיונים בהם לא היה לי מה לתרום, חזרו והמחישו לי, שאני לא באמת שייך לחבורה הזו. אולי, בגדלות רוחם, השאירו גם לי מקום בקרבם, אבל, אולי בגלל המסגרת המשותפת לנו (מכון של פסיכולוגים), או בגלל היות רעייתי חברה מקובלת ושייכת, בפורום חברתי אחר.
כל החיישנים שלי עבדו וחיפשו וליקטו אותות דלים ושוליים ככל שיהיו, שיעידו, שאני רצוי ושאני "כמו כולם", אבל, ידעתי היטב, שאין זה כך.
מה קרה לי במהלך השנים, ששינה מקצה לקצה את ההרגשות הקשות האלה?
אני מייחס זאת להתפתחותי המקצועית והאישית. ברור שזהותי נבנתה סביב מקצועי והתפקידים שמילאתי ברבות השנים במסגרת עבודתי. אבל, עבודה כשלעצמה לא מבטיחה, לדעתי, הרגעה מהרגשת הבידול והריחוק שתיארתי. כבר ציינתי באחד מחיבוריי, ששיכות אמיתית נקנית רק בנתינה. המקום האמיתי שאנחנו תופסים בקרב חברינו בפרט ובחברה בכלל, נקבע אך ורק על פי המידה בה אנחנו מעניקים או משמעותיים לזולתנו. כשנבנה בטחון, שמאפשר לעזוב לנפשו את האגו הקטן והמפוחד והחרד ולהבחין בקיומם של אחרים, נוצר הגשר האמיתי להשתלב ולהרגיש שייך. זה מאפשר לפנות לאחר ולהתעניין בו באמת ולחשוב על צרכיו ועל המידה בה הוא מרגיש שייך. כל הושטת יד לשייך את האחר, מעמיקה את שייכותו של מושיט היד. מי ששוחה בקושי וחושש כל הזמן פן יטבע, ודאי שלא יושיט יד אמיצה לסייע לטובע אחר. עצם הושטת ידו של השוחה להציל אחר החושש לטבוע, היא עצמה מעידה על רמת שחייתו של המציל ועל הרגשת הבטחון שלו.
כאשר מדברים איתי על חולשה וחסר, מיד עולה בי שאלה: "ומה אתה עשית בשביל מדינה?" כלומר, מה בחיי היומיום שלך אתה עושה למען אחרים? יש שסבורים שפשוט אין להם אמצעים לסייע לזולתם – "בקושי אני חי ואתה רוצה שאדאג לאחרים?" זה מבודד אדם, זה מחליש אותו, זה מחזק את הרגשת אי השייכות והאומללות שלו. אין גבול לצרכים של זולתנו, הם רבים וגדולים "כמעט" כאלו שלנו. אז איזושהי עשייה התנדבותית למשל, יכולה בהחלט לתרום למתנדב לפעמים לא פחות מאשר למי שעושים למענו. גם מתן אוזן קשבת היא הענקה, אבל, מי שגם זה קשה לו במיוחד, יכול להתאמן בנתינה לזולת. מה שצריך בעצם זה להביא לכך, שמישהו ירגיש שאכפת לנו ממנו וכמעט לא משנה כיצד נביא אותו להרגיש כך.
אסירות תודה כלפינו, היא תעודת הביטוח הטובה ביותר לכך שאנחנו שייכים.
20.08.13