"הוא בלתי נסבל!" בטח קיבל בזכות את מעמדו הזה. הוא בטח סובל ומסביל ולכן הפך בלתי נסבל.
הצורך להשתייך חזק כל כך עד, שהוא מביא אנשים לפעמים לדחות את זולתם כשהם מזהים כוונה או נסיון לדחוק אותם החוצה. המסתכן, לדעתו, בדחייה, יש שהוא מקדים תרופה למכה ומזדרז לדחות את זולתו. אנחנו משתדלים מאד לא להיות שיפוטיים, אבל איננו יכולים להשתחרר ממדידות והשוואות – אותנו לאחרים ואחרים לזולתם – בתקווה להסיק, שאנו לא פחות חכמים או יפים או טובים… פיתחנו אפילו מערך ערכי תומך כמו באימרה: "קנאת סופרים תרבה חוכמה" נראה, שכדי שלא יגיע העולם למציאות של: "איש את רעהו חיים בלעו!" בנינו מערך מפותח של ענפי ספורט להתחרות בהם וכשזה לא הספיק, כי לא כולם ספורטאים או מתעניינים בו – תחרויות יופי, זמר, ריקוד ועוד.
רק כשהמאסף מאחורי אני יודע בבטחון, שאינני מפגר. בעולם רב חסד ושופע טוב, חייבים לאתר את רעי הלב והבלתי נסבלים כדי שנוכל להביט אליהם לאחור בזעם עליהם ובנחת – על עצמנו.
"כל ישראל ערבים זה לזה" ואם להיות כנים – כל בני אנוש ערבים זה לזה. בכפר הגלובלי בו אנו חיים היום, נפלאות תבל והדרה חשופים בפנינו במלוא תפארתם. גם העוני והסבל הנוראים ידועים ומוכרים לנו. גם כמות עשויה להפוך בשלב מסוים לאיכות והעולם השבע והנינוח הוא לא באמת כזה כי הוא מאוים ובסיכון הולך וגובר.
לא נוכל אפוא להתנער מזולתנו ולהתכחש לו כאילו בנו זה לא נוגע ואין זה מענייננו. הכל נוגע בנו וראוי שהכל יהיה אכפת לנו.
ברמה מסוימת של עשייה נגדנו איננו יכולים שלא לפעול כוחנית ולאסור ולהרחיק ממרכז חיינו את מי שמסכנים את הסדר שבנינו בעמל רב. כולאים את העבריינים ומנסים לשקם מי שמעוניין בכך. אין מנוס מלהלחם בטרוריסטים. אולם, כשאנו באים לבלתי נסבלים, רומסי נורמות ומוסכמות שאינן בגדר חוקים – הסנקציות הן ציבוריות ואישיות. דחייה והסתייגות והתמקדות בחלקים המגעילים שבבלתי נסבל, מחזקים ומעצבים את זהותו האנטיפטית ומה שבחרנו לראות ולהדגיש, זה מה שאנו מקבלים.
כולנו מכירים את הילד המעצבן והמתפרע, ששום גערות ועונשים ואיומים לא עושים עליו כל רושם וקצרה היד מלהרגיעו ואז יש מי שניגש/ת אליו ובאורח פלא ממש מוצאים מהלכים ללבו והוא נרגע באחת. ברור לנו אז, שלא היה לו טוב בעימות עם סביבתו אולם, הוא לא ידע כיצד לצאת ממנו ולהרגיש אהוב ושייך.
כמו במאמרי "הנקודה האנושית", גם כאן אני חוזר למורכבותו של האדם, שמי שלא האמין למקורותינו בהם אנו מתוארים כבעלי יצר טוב ויצר רע, הופתע מתיאורו הקשה של זיגמונד פרויד על האיד והסופר-אגו.
לכולנו אחריות על עצמנו ואנו גם ערבים לזולתנו, שאם לא כן – אבדנו! חובה עלינו לאתר את הנקודה האנושית שבאחר ולהתחבר אליה ולתת לה את המעמד והכבוד הראוי לה. כבר נזקקתי בעבר לאמירתו הנהדרת של א. ד. גורדון, שכדי לגרש את החושך כדאי פשוט להגביר את האור.
(הערת שוליים: בהמשך למתואר ב"תהליך היצירה", עלה בדעתי לכתוב משהו על האנשים המעצבנים והבלתי נסבלים, שגם אני מכיר כמובן. לא היה לי מושג מה אכתוב. תוך כדי הקלדה צצו הרעיונות כמו מישהו אחר בכלל מוביל את התהליך. מעניין ומסקרן, לא?)
09.04.07