ראדאר אנושי

בתוכניתו המרתקת של ד"ר יצחק נוי: "שבת עולמית" המשודרת ברשת ב', שמעתי על מחקר אמריקאי העוסק בראדאר אנושי. דובר שם על עיוורים מלידה המנווטים דרכם וקולטים מידע על עצמים בסביבתם באמצעות גלי קול שהם מפיקים בתקתוק בלשונם. גלי הקול האלו פועלים ממש כמו אלו שמפיק עטלף ובשובם מעצם בסביבה הם נקלטים ע"י העיוור, שחש באמצעותם את סביבתו.

משיחות עם חברים הבנתי, שהנושא אינו מוכר להם כלל והחלטתי קצת להרחיבו כאן:

אינני עיוור מלידה, אלא מגיל 6 ובכל זאת התופעה מוכרת לי היטב גם מנסיוני האישי.

לא פעם בשובי הביתה בשעות מאוחרות של הלילה, עצרו אותי אנשים ברחוב כשהם חרדים: "איך אתה הולך לבד ככה בחושך?!" כשהיתה לי סבלנות הסברתי, שלאדם עיוור נח יותר ללכת בלילה ברחובות הערים. לא רק שהמדרכות אינן זרועות מכשולים כגון ארגזים של ירקנים, קולבים של בגדים תלויים, עגלות תינוקות ועוד כיוצא באלו; אלא, שיש הרבה פחות עוברים ושבים ש"נכנסים" בו או במקלו ומה שחשוב יותר הוא השקט. הרחובות השקטים עם התנועה הדלילה מאפשרים לנו לשמוע את הד צעדינו או את המשוב המגיע ממכשולים כתוצאה מתקתוק מקל ההליכה על הקרקע. כשאלו אינם מספיקים, אנו נעזרים בתקתוק המופק מלשוננו. גלי הקול פוגעים בעצמים שבסביבתנו ואנו חשים באמצעותם היכן מסתיים הקיר שלאורכו אנו הולכים, היכן ישנו פתח בגדר שלצדנו וגם באיזה מרחק היא מאתנו ומה הגובה שלה. אנו חשים כאשר אנחנו חולפים ליד כלי רכב החונה בקרבת מקום בעוברנו על המדרכה, חשים את גובהו והיכן הוא מסתיים ומתחיל כלי רכב אחר הסמוך אליו. אנחנו חשים בהתקרבנו לעץ או עמוד או לענף עבה שמתפצל מגזע עץ וצץ מול פנינו. ברור, שעמוד דק או כבל באוויר לא יורגשו אבל עצמים גדולים יותר בהחלט ניתן לחוש. ככל שהסביבה שקטה יותר כך "ראיתנו" אותה ברורה יותר.

בילדותי הכרתי עיוורים, שחשו את סביבתם ברמה כה גבוהה עד שהלכו ברחובות גם בשעות היום בלי מקל וכמעט לא ניגפו במכשולים. נכון, שמכשול נמוך כגון ארגז המונח על המדרכה או מכשול עומק כגון בור או מדרגות יורדות – לא זוהו כי אינם מחזירים את גלי הקול הנשלחים אליהם. לכן, מבחינה בטיחותית ודאי שרצוי שגם אדם עיוור חד חושים במיוחד – לא יוותר על אמצעי ניידות כגון מקל או כלב נחייה.

בילדותי, כשהתחנכתי במוסד לעיוורים, ניסו ללמד אותנו להשתמש במקלות הליכה. די מהר נוכחנו שיש למקלות אלו שימוש הרבה יותר מרתק מאשר לגשש את דרכנו – ניתן להכות בהם את האחר! חיש מהר שללו אותם מאתנו מחשש שעוד נוציא איזו עיין עיוורת למישהו. התוצאה היתה, שנאלצנו להמשיך להתנייד בכוחות חושינו הערים והם התחדדו בזכות זה. המחיר היה ודאי יותר נפילות וחבלות בעיקר בראש ובפנים אבל רובנו שרדנו.

הייתי בכיתה ט' כאשר נסעתי עם עוד חבר עיוור שהיה בכיתה י"א לבית הספר התיכון לבנים במרכז ירושלים. שהינו במוסד לעיוורים כפנימיה אבל בית ספר תיכון לא היה מיוחד לעיוורים ושולבנו בתיכון רגיל. מדי בוקר שילבנו זרועותינו והלכנו לאוטובוס ונסענו העירה ומשם צעדנו מרחק כמה רחובות עד לבית הספר. בוקר אחד חצינו את רחוב בן-יהודה במעבר חצייה כאשר בחור צעיר נסע במורד עם מנוע מכובה ובחצותנו את הכביש פגע בנו והפילנו ארצה. חברי שבר את מרפקו ואילו אני נחלצתי בשן ועין. בצדק הגיעו אז למסקנה, שאילו אחזנו בידנו מקל הליכה של עיוורים היה הנהג ודאי זהיר יותר ולא היה סומך על כך, שנעצור ונאפשר לו לעבור בטרם נחצה את הכביש. בשלב זה קיבלנו שוב מקלות עם האזהרה החמורה, שלא נשתמש בהם שימוש בלתי הולם, כלומר – הולם!

בנעורי ובחרותי ביקרתי תכופות בבריכת גורדון, אז עוד לא חששתי שאקפא שם למוות!  נהגתי לשחות כשראשי מורם מחוץ למים ובעזרת תקתוק תדיר בלשוני חשתי תמיד היכן שפת הבריכה כבר ממרחק של איזה 3 או 4 מטרים.

עלי לציין,  שפגשתי בעבר טענה, שיש לעיוורים חוש מיוחד במצח המאפשר לנו לחוש בהתקרבנו למכשולים. טענה זו לא נראתה לי כלל ומנסיוני, אם אוטמים ממש את אוזנינו משמוע, אנו עלולים להכנס עם ראשנו לתוך קיר בלי שום תחושה שזה עומד לקרות. כלומר, נסיוני אומר, שכל תחושת הסביבה אותה תיארתי אכן מתבססת על עקרון הראדאר כפי שהוא מוכר ביונק העיוור – העטלף.

ובכן כמו שהביטוי "כסומא בארובה" הוא מופרך בעיקרו, כי חשכת הארובה ממש לא משפיעה על מי שאינו רואה, כך גם הליכה ב"חושך מצרים" לאדם עיוור לא רק שאיננה קשה לו, אלא היא הרבה יותר קלה ונוחה לו.

ראוי בהזדמנות זו להדגיש, שניידותנו ברחובות לא נבנית ומתבססת רק על חוש השמיעה שלנו. ריחות

העולים מתמרוקיה או מבית מרקחת או מחנות תיקים, שעדיין מיצרים מעורות בעלי חיים, או מדוכן פלאפל או שווארמה או פיצה וכל כיוצא באלו – כל הריחות הללו גם הם נותנים לנו מושג היכן בדיוק אנחנו בלכתנו ברחובות. גם טוואי הקרקע – עלייה או ירידה – מדרכה מרוצפת אבנים או מכוסה אספלט, מדרגה גבוהה או שיפוע מתון במורד; גם סימנים אלו מצטברים במפת הסביבה שאנו בונים במוחנו והם מסייעים לנו להתמצא ולהתנייד.

לא אחת נשאלתי אם אני סופר צעדים כאשר עצרתי בדיוק בתחנת אוטובוס או נכנסתי לסניף הבנק או הדואר וכל כיוצא באלו. אינני יודע אם בין העיוורים יש כאלו שבונים את ניידותם על זכרון כמויות של צעדים, אני בהחלט – לא. עם זאת, כמעט בכל מקום מוכר לי אני יודע בדיוק כמה מדרגות יש שם לרדת או לעלות,אני זוכר כל מכשול קבוע בדרך – עצים ועמודי חשמל או תמרורים, לוחות מודעות ודפנות של כספומטים ופעם היו גם הרבה טלפונים ציבוריים. מכשולים כגון אלו הם בד"כ קבועים בסביבה מוכרת ובכל זאת נדרשת תמיד ערנות רבה בעת ההליכה ברחוב כי יש, שצץ עמוד חדש או מכשול אחר, ועלינו תמיד להתכונן להפתעות.

לדעתי, כשם ששמיעתו של עיוור איננה בהכרח טובה מזו של אדם רואה, אך הוא לומד להיות קשוב יותר ולכן טועים לחשוב שהוא מיטיב לשמוע מזולתו; כך גם לגבי סף ההבדל בחוש המישוש, שתירגולו ופיתוחו מאפשר לנו לקרוא באצבעותינו את כתב הבראיל. גם השימוש בראדאר האנושי שתיארתי הוא ודאי עניין של תירגול ויש להניח, שעיוור מלידה יכול לצבור נסיון רב יותר באמצעי זה וכך אולי גם לשכללו יותר מרעהו שהתעוור במהלך חייו.

16.02.08