24.11.17
היום הוא יום גדול בחיי, בו אני זוכה לראות את המחנכת שלי מכיתות ד-ו חוגגת את יום הולדתה
ה-96! אודה ואולי גם אבוש – לא ליקקתי דבש בשנות "נישואי" למערכת החינוך; לא כתלמיד ולא כהורה של תלמידים. לזכותי אוכל רק לציין, שגם אני לא האכלתי את המערכת הזו ביותר מדי נופת צופים. אז, בתוך חשכת ילדותי, זהרה באור יקרות אסתר שרף היקרה הזאת. הנה אפס קצהו של מעשיה למעננו, תלמידיה:
הדבר החשוב לה מכל כמחנכת שלנו היה, שנגדל להיות בני-אדם. כלומר, הגונים, ישרים, אחראים, מכבדים, תרבותיים. לכך הטיפה וכך התנהגה גם כלפינו. אכפת היה לה מאיתנו והרגשתי, שהיא רואה בעבודתה שליחות.
ראוי לציין, שהיא עצמה אישה עיוורת מלידה, ילידת מצריים. למסגרת חינוכית זכתה להיכנס רק בעלותה ארצה, כשהגיעה לבית-חינוך-עיוורים בירושלים שם, בגיל 12, למדה קרוא וכתוב וכל מה שבהמשך דרכה הכשיר אותה ללמוד בסמינר למורים ולחזור לאותו מוסד בו שימשה כמורה וגם כמחנכת שלי, כאמור.
כמורה עיוורת לכיתת ילדים עיוורים, יזמה ללא הרף אמצעי המחשה ועשייה חווייתית להעשרת עולמנו ולהרחבת אופקינו.
כך למשל, יצאה איתנו לסיורים רגליים ברחובות ירושלים. באחת הפעמים הגענו לחומה שהפרידה בין ירושלים היהודית לזו שבשלטון ירדן. מיששנו את החומה, את אשנבי הירי שבה וזאת, תוך תיאור המצור שהוטל על העיר במלחמת השחרור, השיירות שפרצו אליה מהשפלה ועד לנפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני.
שיעורי המולדת שלנו כללו יציאה לשטח המסולע והקוצני שמעבר לגדר המוסד בו גדלנו. בליווי מתנדבים מיששנו את החצבים שבישרו את בוא הסתיו, חפרנו והוצאנו את הפקעות ולמדנו להכיר צמחים ופרחים שהיו בסביבה.
באחד הימים יצאנו לטיול לאזור רחובות וסיירנו בפרדס. קטפנו תפוזים ואשכוליות. המשכנו לבית אריזה שם הראו לנו את התעלה בה זרמו פירות ההדר כשהם נשטפים במים ועד שהגיעו אל האורזות שעטפו כל פרי בנייר מיוחד והוא הוכנס לארגז לצורך שליחתו לנמל משם יוצא באוניה למדינות הים.
במקביל ללימודיי המולדת, כל תלמיד קיבל הדרכה אישית מהמורה על מפת ארץ-ישראל שהייתה על קיר הכיתה. המפה העשויה גבס או חמר אפשרה להמחיש במישוש את המבנה המדוייק של הארץ בשני גדות הירדן. הים במערב היה חלק, רכסי ההרים בלטו והערים הגדולות סומנו במסמר שראשו מלבני, ערים קטנות במסמר שראשו רבוע ואילו מושבים וקיבוצים במסמר קטן שראשו עגול. הגבול, הקו הירוק, סומן בחוט ברזל שבלט מטוואי המפה והיה גם סימון לנהרות ולנחלים. קיבלנו תמונה כל כך ברורה של מבנה הארץ שלנו, שבהמשך, כל אחד מאיתנו קיבל פלסטלינה והכין על שולחנו בכיתה מפה של ארץ-ישראל. למדנו להכיר את הגליל העליון והתחתון, את העמקים – בית-שאן, עמק חפר, עמק יזרעאל; את הכרמל הנוטה לים, את רכסי ההרים – שומרון, יהודה, – הרי בית-אל, הרי ירושלים, הרי חברון. ידענו אלו מהם גבוהים יותר ואלו נמוכים יחסית. קיבלנו ממש תמונה מדוייקת של מבנה הארץ, שלא נפלה מזו שמוכרת לתלמיד רואה ואומר בצניעות – אולי אף עלתה עליה.
מבחינתי, דברים אלו שאני כותב בהזדמנות החגיגית הזו, עשויים לעודד תלמידים אחרים שלה להעלות על הכתב גם הם זיכרונות של פעילותה המבורכת והמיוחדת.
לפני מספר שנים יזמו כמה מתלמידיה של אסתר להציע להעניק לה את פרס ישראל על המפעל החינוכי של חייה. נדרשה הסכמתה להגשת המועמדות. כשהיא שמעה על כך, נמלאה קצף וטענה, שזה לא בא בחשבון: "מה קרה לכם?" שאלה "השתגעתם? מה עשיתי בסך הכול?" ניסו לגייס אותי לשכנע אותה בעניין, אך עמדתה הנחרצת סגרה כל אפשרות להמשיך ביוזמה הברוכה והנכונה הזאת.
מבחינתי, הייתה לי זכות גדולה להימנות בין תלמידיה של המחנכת הדגולה הזו ואני מאושר, שבגילה המופלג היא צלולה, זיכרונה איתן, דיבורה נשאר רהוט והיא זוכה לנחת מילדים, נכדים ונינים, בהם היא כל כך גאה ובצדק.
מזל טוב לאסתר שרף היקרה, שכפי שציינתי, בילדותי זהרה בשמיי ככוכב גדול אהוב ונערץ.