יותר ויותר אני מוצא עצמי כמטיף בשער. כתבתי לאחרונה "גם על פעילות גופנית", על "צריך", על "לא לחכות להתראות", על "השאלה האמיתית היא" וכיוצא באלו חומרים העוסקים בשיפור התפקוד.
לכולנו "שטחים אפלים" או " נקודות מתות", – אותם תחומים בהם אנחנו רוצים ממש , באמת –רוצה אבל לא יוצא!
מה לעשות? אנחנו רק בני-אדם עם חולשות אנוש והידיעה והמודעות אינן מספיקות כדי שנחווה הצלחות. לפעמים – וזה לאו דווקא לעתים רחוקות – אפילו החלטנו החלטות שהן כמובן לטובה ואנחנו באמת רציניים ובוגרים ואפשר לסמוך עלינו; אבל ,זה לא עובד. נותר לנו איפה להכיר באזלת ידנו, להכלם על חוסר נחישותנו ולהסכים לכך שאנו לא רציניים!
קושי בשליטה עצמית בנוגע לאכילה, לעישון, להתרגזויות ; אי עמידה בתכנית לבצע פעילות גופנית סדירה, להתכונן היטב למבחן, להגיש עבודה או לסיים מיזם בזמן, אלו ודומיהם – פוגעים בדימוי העצמי החיובי שלנו. תדיר מלווים אותנו רגשות אכזבה ביחס לעצמנו, אין אונות ואשמה.
תכופות אנחנו מגייסים את חוש ההומור שלנו כדי להקל לפחות את הלחץ החברתי המתלווה לרגשותינו ומחשבותינו אודות אזלת היד שאנו מגלים. כדי לצמצם פערים בין רצוי למצוי, אנחנו מגייסים כל פריט מידע שיעיד על כך, שמחדלינו אינם באמת חמורים וכי ידוע זה מכבר, שאנשים שמנים הם יותר טובי לב ובעלי מזג נוח, ששמענו על מישהו שעישן 3 קופסאות ביום ונפטר בן 93, שהדודה שלנו מעולם לא התעמלה וזכתה לאריכות ימים, שמי שמאחר תמיד ניצל מהפיגוע במגדלי התאומים כי התעכב כרגיל בהכנותיו ועוד ועוד.
לא נח לו לאדם להרגיש כשלון!
שוב ושוב אנו נוכחים אפוא לדעת, שהאדם אכן איננו מושלם. ראוי לציין, שלא מדובר באדם בכלל, כלומר – באחרים, אלא ממש בי ובך!
איש לא יופתע מהקביעה, שזה גם מה שילווה אותנו תמיד – אותה אי השלמות. לכן, ניתן יותר את דעתנו להשלמות! השלמה מ"שלם" וכן מ"שלום". אין זה אומר שנחדל מלרצות, לקוות, לשאוף ואף לפעול לשפר ולתקן ולמנוע; כל אלו בתכלית הקיום שלנו. זה כן אומר, שעלינו לשאוף לצמצום השיפוטיות, להגברת הסובלנות, ליתר סלחנות וזאת גם ביחס לעצמנו וגם כלפי זולתנו.
כמאמר המשורר (החתום מטה):
"קבלני כמות שאני
גם אם נשרו כל עלי לעיניך.
הפריחה
בגבי!
ככנף בגד עני היא תלויה לי צחה
מלבדך!"
ואם אוכל לבקש זאת מזולתי, על אחת כמה וכמה שאוכל לצפות לכך מעצמי!
03.12.05