על רווחת האדם בעתיד

במקורותינו אנו מוצאים, שהאדם שאף להרבות בבנים ובנות. כאשר גברים נשאו נשים, הם שמו להם למטרה להעמיד צאצאים רבים ותדיר הם נשאו כמה וכמה נשים כדי להוליד עוד ועוד בנים ובנות. למעשה, לפי דתנו עד שרבנו גרשום, מאור הגולה, הטיל חרם שאסר על גבר לשאת יותר מאשה אחת, זה היה מאד מקובל. כל אשה הביאה לקשר הנישואים נדוניה כדי להגדיל את כוחה הכלכלי של המשפחה. במזרח מוכר גם נוהג תשלום המוהר, שמעיד כי לגבר יש כח כלכלי וכדאי להשיא לו את הבת. גם לאחר חרם דרבנו גרשום, אם אשה לא מצליחה ללדת במשך עשר שנים, זו סיבה מספקת כדי לתת לה גט והגבר חופשי לשאת אשה אחרת.

בעולם העתיק ועד לתקופה המודרנית, כמות בני-המשפחה קבעה במידה רבה את כוחה הכלכלי והצבאי וכך לגבי השבט כולו. כבר בגיל מוקדם הצטרפו הילדים ככח עבודה וזה תרם להגדלת התוצרת. הבוגרים יותר הצטרפו ללוחמים וזה איפשר גם להרחיב את השליטה בשטחים כולל כאלו שבהם משאבים כגון: מיכרות, מקורות מים, אדמה פוריה.

עם התפתחות העולם, בולטת יותר ויותר שאלת האיכות לעומת הכמות. גם במקורותינו נאמר:  "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", (משלי כ"ד, ו) כלומר, לא הרבים הם שייגברו בהכרח על המעטים, אלא, לעיתים דווקא המעטים הם שינצחו את הרבים. איכות הלוחמים, חוכמת המנהיג, כח האמונה – כל אלו קבעו יותר מאשר כמות החיילים. כך גם בכלכלה: עמים שהשקיעו בחוכמה, במדע, ברפואה, בהנדסה ועוד ועוד, הגיעו להשגים מדהימים וכך, ארה"ב שקטנה בכמות תושביה פי כמה מהודו ומסין – היא ברוב המובנים המדינה המובילה בעולם ומכונה: "מעצמת-על!"

יותר ויותר מדברים על צימצום הילודה ועל תיכנון המשפחה. העולם מאד התפתח והורים שואפים להעניק לילדיהם השכלה גבוהה יותר ולחזק אותם כדי שישתלבו היטב בחברה ובתפקידים שבה. ברור, שמי שצריך לגדל 10 ילדים בד"כ מסוגל להעניק פחות תשומת-לב ומשאבים לעומת מי שמגדל 2 או 3 ילדים. רמת החיים עלתה על רקע הקידמה במדע, בתעשיה, בחקלאות  הנעזרת במכונות במקום בבהמות לחריש ולשאר העבודות. אנשים רוצים לחיות טוב יותר ונח יותר ואחת הדרכים להשיג זאת היא, להוליד פחות ילדים ולהתאים את מספרם למצבם הכלכלי.

בחברה המסורתית עדיין פועל צו המצוה הראשונה  בתורה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", (בראשית א, כ"ח) אך רוב הציבור היהודי בארץ אינו מוליד יותר מ-2-3 ילדים במשפחה.

התוצאה היא, שאחוז הילדים בחברה שלנו הולך וקטן וכיום בני 0 עד 18 בינינו מהוים רק כשליש מהאוכלוסיה.

תהליך מעניין נוסף בחברה הוא, הארכת תוחלת החיים. שיפור התזונה, התפתחות הרפואה שדיכאה מגפות איומות, שהפילו מיליוני חללים והשימוש במכונות, שמחליפות את העבדים שעבדו בפרך כל זה הולך ומאריך את חיי האנשים. כמובן שהרפואה המודרנית היא המשמעותית ביותר בתרומה לכך. כיום, תוחלת החיים של נשים בארצות המערב בממוצע היא 77-78 שנים ושל הגברים ל-73-74 שנים. בארצנו נשים יכולות לפרוש מעבודה בגיל 60 וגברים בגיל 65 שנה.

כך קיבלנו שיכבה גדלה והולכת של זקנים בקרבנו. האחוז שלהם הולך ועולה והם מוסיפים שנות חיים בתקופה שרבים מהם כבר מחוץ למעגל העבודה, כלומר, מחוץ לכח הייצור של החברה.

התוצאה היא, שבין הגילים 18 שנה ל-65 שנה יש קבוצה של האוכלוסיה העובדת והיצרנית, שצריכה בכח עבודתה להבטיח את צרכיהם של הילדים עד גיל 18 לפחות וכן של האוכלוסיה המזדקנת, שכאמור, איננה יצרנית כבר. כלומר, על כתפי המגזר העובד מוטל נטל הולך וגובר.

כעת, בואו ניקח בחשבון, שבתוך החברה ישנן עוד אוכלוסיות חלשות עם צרכים מיוחדים: בארצנו כעשרה אחוזים מהאוכלוסיה הם נכים ורבים מהם אינם מסוגלים לעבוד ולתרום משמעותית לתוצר הלאומי. מדובר בנכים פיזית וגם התפתחותית. ישנם בוגרים בשלבים שונים של לימודים – סטודנטים, בחורי ישיבות; רבים עוסקים ביצירה רוחנית (פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, מדעי-המדינה, תאולוגיה, שפות וכו' וכו'). כל אלו תורמים רבות להתפתחות הרוחנית של החברה, לחיזוק החשיבה, לאומנות, לאיכות החיים; אך מעט מזה מגדיל את התוצרת החקלאית למשל. אמנם נאמר: "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח", (אבות ג, י"ז) אך ברור שמספר העוסקים בהגדלת כמות הקמח איננו גדול ביותר.

דווקא האוכלוסיות החלשות בחברה, אלה שקשה להן לתרום לייצור בה, דווקא הן זקוקות לסיוע מיוחד לקיומן ולהתפתחותן בחברה. כל זה כרוך בהוצאות כבדות.

עכשיו ננסה לבחון את הצפוי לנו בעתיד: חברה שבה הולך וקטן מספר הילדים, כלומר, בעתיד יהיו פחות צעירים עובדים ולעומת-זאת, הולך וגדל מספר הזקנים שהצעירים האלו יצטרכו לדאוג לפרנסתם ולרווחתם. זו חברה שעלולה לסגת לאחור!

יש סכנה, שנגיע לכך, שלא יהיה מי שידאג להשיג מימון למיחיתם ולרווחתם של הזקנים. מאידך, אם ננסה לפתור זאת ע"י עידוד הילודה, ימשיך לטפוח מספר התושבים על פני כדור-הארץ וצריך יהיה להאכיל עוד ועוד פייות במשך שנים, עד שיגיעו למסוגלות לדאוג לעצמם. נוסף לכך, כמות המשאבים הטבעיים בעולם היא מוגבלת (הנפט, הפחם, העץ, המים המתוקים); האדם הולך והורס את סביבתו הטבעית ויום אחד לא יספיקו המקורות שבטבע לספק את צרכי החי שעל-פני כדור-הארץ.

יש אומרים, שעד שזה יקרה כבר נתישב על אחד מגרמי השמיים ונרחיב את היקום המיושב. יש הסבורים, שנצליח לרתום את אנרגית השמש למשל לטובתנו ולא נסבול מכך שיאזלו מאגרי הנפט והפחם בעולם. אנשים סומכים על שכלו ותושייתו של האדם, שימצא וימציא פתרונות. לעומת זאת, יש אנשי מדע, שמכינים אותנו לאפשרות, שאדם יצטרך להפרד מהעולם בשלב שהוא כבר לא תורם לחברה, יכנס למרכז-פינוי ויורדם אל מותו!

הבה נשאר אופטימיים ונקווה, שהאדם ימצא תחבולות לפתור גם בעיות קשות אלו והמאמינים שבתוכנו הרי יודעים שההשגחה העליונה תסייע לו בכך!

(ההרצאה הוגשה בפני חברי המועדון החברתי של העיוורים בהרצליה).

9 בפברואר 1999