על נאמנות

יעקב ולאה חברים כבר 3 שנים, אהבתם מבשילה לה בנחת, אולי תתמסד בחופה וקידושים.

אולי הם אפילו כבר נשואים 7 שנים וחייהם מתנהלים למישרין.

ואז, יום בהיר אחד נשבה לבו של יעקב, רגשה נפשו וכולו המיית לב למי אם לא – לרחל! כך לפתע צצה בעולמו, תואמת להפליא את משוש חייו. מילא אם היה מחליט, שטובה בעיניו רחל על פני לאה והיה מסיים בכבוד את פרשת חייו האקסקלוסיבית עם לאה ומתפנה להגשים חלומותיו הרומנטיים עם רחל.

אלא, שהחיים מזמנים מצבים מורכבים וסבוכים להפליא:

יעקב אוהב בכל לבו את לאה חברתו או – את לאה רעייתו (ואולי גם – אם ילדו או ילדיו!) ברור לו, שעליה לא יוותר אבל גם לא יפתיע אותו כלל, שאם יאחז ברחל, לאה תשליך אותו מפניה ואם לא – תסבול גהינום והוא הרי אינו רוצה חלילה להכאיב לה כלל. כל רצונו ללכת אחר לבבו, שהלך אחר עלמת החן הלזו והוא, אנא הוא בא?

קול פנימי ואיתן לוחש (רועם) בנפשו: "אתה חביבי חי רק פעם אחת! איסורי החברה חשובים לשמירת הסדר בה אבל איזה נזק כבר יגרם אם "תבלה" קצת (או הרבה) עם רחל, שצודדה את לבבך? תוכל להסביר ללאה, שאתה לא יודע מה קרה לך, שפשוט התאהבת ושלכל היותר תפצה את לאה בפרחים ומתנות כך שלא תחשוש לאבד אותך. אתה אדם ישר ולכן תלך אחר לבבך אבל חלילה לך מלהסתיר את מעידתך מהיקרה לך, מלאה ובכלל יחסך האוהב כלפיה ייגבר ותישא אותה על כפיים (מה שלא עשית אולי מאז מחרת ירח הדבש שלכם! לכל היותר תלך אחר לבך כשהחלטתך נחושה לעדכן בהקדם את לאה במעידתך ולבקש את סליחתה כדי שלא תפרש את התנהגותך כאי אהבה כלפיה או ככוונה כלשהי, חלילה, להחריב את הקשר היפה שבניתם."

ואז שואל יעקב את עצמו: "אולי בעצם די בכך שאינני שולט בעצמי ואני נסחף אחר רגשותי? אולי הוגן יותר וראוי יותר, שלא איידע את לאה במאום, כי מה שאיננה יודעת – אינו קיים (לגביה) ולא יגרום לה סבל. אקח אחריות על מעידתי ואגן עליה מפניה בכל כוחי "ובא לציון גואל!"

אבל כאן מתעוררת השאלה: "איזה מין יושר והגינות בי, אם אמשיך להתנהל עם בחירת לבי (לאה) כאילו היא ורק היא "משוש חיי", ואני כמובן נאמן לה וסומך על נאמנותה לי והנה אני רוקם אהבה/רומן/אפיזודה עם רחל ואחייה עם שקר בנפשי ומעילה באמון של היקרה ללבי?!"

יעקב יכול להחליט, שכדי לא להגיע לקונפליקט נאמנות כזה, יפרק את חברותו/נישואיו – הורותו המשותפת כמערכת משפחתית גרעינית מגובשת – ואז יינצל מלעשות שקר בנפשו וינהג בכנות מופלגת כלפי חברתו/רעייתו ואולי אף – אם ילדיו.

אבל אולי, חושב הוא, אולי מדובר באפיזודה חולפת (עם רחל) ולמה להחריב ולבצע צעדים דרסטיים. אולי ייתן ללהבה לבעור ולדעוך לה ואם יסתיר אותה מעיני כל רואה (וקודם כל – מעיני לאה), אולי הדברים יתיצבו וגם ילך קצת אחר לבו החצוי מעט וזמנית וגם לא יפגע ביקר ובחשוב לו כל-כך?

הוא גם יכול לתת לרגשותיו לסעור אך להתנהג "למופת" (כדי שלא נומר עליו מה שנאמר למלך הכוזרים: "כוונתך רצויה אצל הבורא, אבל מעשיך אינם רצויים!" במקרה כזה יוכל "לרחוץ בנקיון כפיו" לפחות, כי מי יכול להיות אחראי לרגשותיו?

בנאמנות לעצמו – ילך אחר לבו שסער;

בנאמנות ללאה – יכרות כל "צמח בר";

ובכן שואל יעקב: "ואני, אנה אני בא?!"

אולי מה שלאה איננה יודעת, למעשה אינו קיים בעולמה ובכל מקרה על יעקב להגן עליה מפני כל ידיעה מכאיבה לה, שהרי היא ודאי לא חטאה ולא סטתה ולא בגדה…

מקרה כזה, יואיל יעקב לקחת אחריות על רגשותיו/מעשיו/מחדליו – שילך לו אחר לבו אבל שלא יחפש את נוחות המתוודה – שלא יצפה לשפוך את לבו המתייסר על בגידתו בפני לאה בציפיה, שתבין אותו וכבר נאמר: "להבין פירושו – לסלוח!" זו ודאי הדרך הקלה יותר והפחות בוגרת מכל האחרות.

רשאי יעקב לנקוט בצימצום עולמו, לחנוק את הלהבה שבערה בלבבו ולמנוע עצמו (ואת זולתו היקרה) מכל הלבטים וההסתבכויות שתוארו.

ומה נכון בעיניך?

11.10.05