על מטופלו של מטפל עיוור

לאחרונה עסקתי במטפל עם עיוורון. כעת ברצוני להתייחס למטופל רואה שמגיע לטיפולו של מטפל עיוור. הדברים נוגעים במצב נכות ניכרת, שניתן לזהותה.

אדגיש, שמטופל שמבחין בנכותו של המטפל נמצא במצב טוב בהרבה ממטופל שכלל לא מבחין בכך. אם הוא גם מתעניין בנכותו, מצבו טוב משמעותית משל זה, שאיננו מגלה בה עניין כלל.

קושי לקבל את נכותו של המטפל יכול לנבוע מסיבות שונות.

מטופל עלול לחשוב, שמטפל "פגום" מסוגל פחות להבין אותו או לעזור לו מאשר מטפל שאיננו נכה. כאן תפיסתו את מצב הנכות היא שגורמת לו למחשבה כזו. מדובר בדעה-קדומה המוכרת היטב. זה קישור אוטומטי של נכות עם נחיתות וחולשה ומסכנות.

כך, המטופל עלול גם להירתע ולפחוד או להיתקף חרדה מעצם המפגש עם עיוורון וזאת על רקע מה שהוא מבין או חושב שמאפיין מגבלה זו.

החשש שלא יהיה מובן מספיק ע"י המטפל קשור לעובדת היעדר קשר העין איתו. אמצעי תקשורת בסיסי זה נעדר במפגש ועלול ליצור חשש כזה.

להמחשת עוצמת הקושי אציין, שאני מתכתב עם חברים בפורום חברתי, שאינני מכיר אותם כלל. נוצר בי רושם לגבי אישיותם על סמך התנסחותם בנושאים שונים ועדיין, לגבי מי שמרשימים אותי, נעור בי צורך מודגש לשמוע את קולם, אפילו בטלפון. רק לאחר שיחה קצרה עם אדם אני מרגיש שנוצרת בינינו היכרות אמיתית. כלומר, ישנו מימד (שמיעתי), שדרוש לי להשלמת התרשמותי וזה מקביל ואף מצומצם, לעומת הצורך של אדם רואה במימד חזותי לשם היכרות.

עניין היעדר קשר העין הוא דו-סטרי: גם המטפל איננו רואה אותי המטופל ולא יכול להתרשם ממראי על מה שעובר עלי ועל מי שאני באמת; גם אני המטופל לא יכול לקרוא בעיניו הסומות של המטפל מה הוא חושב עלי וכיצד הוא תופס אותי או מתרשם ממני (יש שעיניו גם נסתרות מאחורי משקפי-שמש כהים, גם כשבחוץ יורד גשם זלעפות, כמו עכשיו!). עלי גם להיות דרוך כדי לקלוט מדיבורו מתי הוא מתלוצץ ומתי הוא כועס ומתי הוא נבוך וכו' וכל זה בכלי, שאינני מורגל להשתמש בו כמרכזי בהבנת התקשורת שלי עם זולתי. עלי לבצע התאמות לתפקודו של המטפל שלי כדי שהתקשורת בינינו תהיה תקינה בנסיבות מגבלתו.

נקודה אחרונה זו שהצבעתי עליה, מציגה, לדעתי, אחד מגורמי הקושי המודגשים בקשר הנדון וכדרכי, אטען כמובן, שהיא גם אחד מהמאפיינים המייחדים את עבודת המטפל העיוור כתורמת תרומה מיוחדת לתהליך טיפולי איתו. אני סבור, שתקשורת ממוקדת שוני זו, עשויה להיות משמעותית כמו טכניקות השלכתיות המנצלות נתיבים עוקפים כאמצעים אבחוניים וטיפוליים. המטופל פחות מנוסה ופחות מאורגן בתקשורת בין-אישית זו במפגש של פנים אל פנים ומכאן ההזדמנות של המטפל להיטיב להכירו. מבחינת המטופל, הטלטלה הרגשית ומצב העמימות שהוא חווה, יכולות להיחשב כירידה לצורך עלייה וכהזדמנות לבצע שינוי.

עולה השאלה: האם במצב מצוקה רגשית בו מגיע מטופל לבקש עזרת מטפל, האם במצב קשה זה נכון להעמידו באתגר התמודדות עם דעותיו הקדומות וחרדותיו ולהוסיף על קשייו? מדוע לחשוף אותו למצוקות נוספות על אלה שפקדו אותו ושהביאו אותו לטיפול?

בתשובה לשאלה זו אפנה אתכם לפרק האחרון במאמרי על מטפל עם עיוורון, בו אני מציג כמה נקודות חוזק שמאפיינות דווקא מטפל כזה.

אוסיף כי, השוני בתקשורת במפגש הנדון, בצד הקושי שציינתי, פותח גם הזדמנות למטופל לחרוג מעט מעומק מצוקותיו תוך שהוא מבחין באלו של מטפלו, כפי שהוא כנראה תופס זאת. חריגה זו, נותנת אתנחתא קלה למטופל מצרותיו שלו ועשויה גם לעזור לו לשים אותן בפרופורציה מסוימת.

יש גם לציין, שמטופל ערני עשוי למצוא גם במטפל שאיננו נכה, אותות לכך, שאין חיים בלי צרות ושכל אחד נושא את החבילה שלו. יש שיגלה זאת במראהו של המטפל (שמן מידי, רזה מידי, עצוב, נמצא באי שקט), יש שימצא עדות לכך בסימנים חיצוניים-סביבתיים (רמת ציוד ואבזור או תחזוקה של הקליניקה,) ויש שיגיע אליו מידע מוקדם על מצבי חיים של המטפל הזה.

עד כה התעכבתי בעיקר על תחילת הקשר הטיפולי. לאחר שנוצרת ההיכרות הקרובה יותר בין המטופל למטפל, נכנסים נושאים בהם כבר נגעתי בחיבורים קודמים.

 

05.01.13