על מוגבלות

בקבוצת דיון של עיוורים ולקויי ראייה, ראיתי ויכוח סביב השאלה: מה היא מוגבלות. חבר טען, שהיותו לקוי ראייה אינו עושה אותו למוגבל ואחר טען כנגדו, שברור כי מוגבל הוא ולא יוכל לחמוק מלהכיר בכך. הויכוח נסב בהקשר למקומו של נכה בחיפוש תעסוקה והשתלבותו במקום עבודה רגיל.

לא הייתי מסכים עם הטענה, שאדם עיוור איננו מוגבל. זו דעתי, מבלי שאכנס כאן להגדרה מקצועית או פילוסופית של מוגבלות. אני סבור, שברור כי נכה הינו מוגבל, אלא, שלא רק הוא! לדעתי, כל אדם באשר הוא אדם הינו מוגבל. יש, שמגבלה פיזית הניכרת לעין נתפסת כקשה ממגבלה שאיננה נצפית, למרות שזו האחרונה עלולה לגרום פגיעה קשה יותר בתפקוד. לצורך המחשה אקח דוגמה ברורה כמו חולי נפשי או פיגור שכלי. במקרים אלו, החברה מכירה בבעלי מוגבלות שאיננה פיזית וניכרת תמיד לעין, כנכות.

אבל מה עם אלו שאינם חולי נפש או מפגרים בשכלם או נכים פיזית? מדוע העזתי לטעון שגם הם מוגבלים?

אנסה כמה כיווני שכנוע:

כל אחד והשריטה שלו

מקובלת האימרה העממית, שאין אדם מושלם. בעצם, בכך כבר קובעת החברה כי בכל פרט נמצא לקות או לקויות ואין לחשוש מלכנותן: מגבלות. יש כאלו, שהגיעו להישגים מדהימים בתחום זה או אחר וללא קושי מיוחד אנחנו מבחינים בהתנהגותם או באישיותם דברים שלא נרצה לכנותם: מעלות. איכשהו אנחנו והאחרים חזקים בתחומים מסוימים וחלשים באחרים ומותר לכנות את נקודות התורפה – ונכון יותר לדבר על תחומי התורפה – מגבלות.

בהשוואה למי ולמה?

כולנו גאים בכך, שאנחנו פאר היצירה של הבורא. נבראנו בצלם. יש לנו באמת לפעמים הרבה שכל. אבל, חוץ מאשר באגדות, הקטנה בציפורים ממעופה עשויה להביט אלינו מטה בזילזול כאומרת: "נראה אותך עף באויר!" ומדוע נזקקתי לציפור, וכי אין די בזבוב או ביתוש? כך באויר וכך הדג במים. האדם החושב מוגבל למול יצורים חיים בסביבתו ואם רוצים אפשר אפילו לכנות זאת: נכות.

אדם לאדם

נחזור מבעלי-החיים אל עצמנו ונעשה גם כאן נסיון השוואה:

ראובן ושרה משכילים מאד; רבקה ושמעון זריזים מאד; לוי ולאה  רגישים מאד; רחל ויהודה טובים מאד. יכולתי להמשיך את הרשימה עד אין סוף ולעבור מהשבטים לאבות ומהאמהות לנביאות. בכל אופן הייתי מוביל למסקנה, שקיימת שונות גדולה בין בני האדם המוכרת גם בקולותיהם ובפרצופיהם וכל אחד ניתן לדרג על אין סוף סולמות ולמצוא כי הוא גבוה ונמוך ובינוני. אז פרופסור שאיננו יודע לבשל הוא מוגבל ומשורר שאיננו יודע לתפור קרע בבגדו או כפתור שנשר ממנו – הוא מוגבל וכל כיוצא באלו.

בהתייחס למה?

על רקע האמור לעיל, עולה השאלה: האם אין מקום, אפוא, לדבר על מוגבלות כתופעה כלל אנושית? האם לא נכון להגדיר אדם או מצב של כל אדם כנכות?

אז אם קנה המידה הוא היכולת לעוף, אזי אכן כולנו נכים קשה. אבל, לא נציב אמת מידה זו לבן אדם כי היא איננה רלוונטית כשמדובר באורח חיינו ובמצופה מאתנו. לא בכדי מדבר חוק נכות כללית על אבדן כושר השתכרות בשל מצב רפואי. לפי חוק זה, נכה פיזי קשה ככל שיהיה בעצם איננו נכה, לצורך קבלת קצבת נכות, אם הוא עובד בשוק העבודה ומשתכר מעל סכום מסוים בחודש. אבל שאלת הנכות או המוגבלות איננה מטופלת רק בחוק זה למשל. היא נוגעת למציאות חיינו היומיומית. כאשר עבדתי כאדם עיוור עם מוגבלות פיזית ניכרת כעובד-סוציאלי, מבחינת המעביד שלי לא הייתי מוגבל יותר מאחרים. ברור שעיוורוני לא נעלם ממנו ומעמיתיי ומלקוחותיי, אבל כמעט שלא השפיע על עבודתי איתם. מגבלתי הפיזית עם השלכותיה התפקודיות נתפסו כחלק ממי שאני והיה ברור, שבסך הכל כעובד אינני שונה מהאחרים, שאם לא כן, לא הייתי עושה מה שעשיתי ומגיע לאן שהגעתי במשך שנות עבודתי. נכנסתי לעבודה ללא שום שתדלנות והתקדמתי בתפקידים בלי שום קשר למגבלתי הפיזית – לא התקדמתי בזכותה ולא נעצרתי בגללה. נערכתי כך, שאוכל להעזר באחרים. כיוון שמכח אחד החוקים הוכרתי כנכה, זכיתי לסיוע שאיפשר לי לשכור כח עזר לפצות על מוגבלותי.   כשנזקקתי בדחיפות למסמך מהתיקים שבאחריותי ומזכירתי לא נכחה באותה עת, יכולתי לבקש עזרה מכל עובד/ת במחלקתנו כי עמדתי לרשותם כאשר הם נזקקו לעזרתי. יש מי שנעזר בי בבעיה מקצועית, יש מי שנעזר בכושר הניסוח שלי, יש מי שנסיון חיי לימד אותו משהו ויש מי שעצם תפקודי למרות נכותי הניכרת – עודד ודירבן אותו. היו אף שטענו, שלמרות היותי עיוור אני מיטיב לראות מאחרים ויש שטענו שאני מרמה ושאני בטח כן רואה.

אני מביא דוגמאות מעצמי ביודעי, שרבים מחברי העיוורים חווים בדיוק אותן חוויות בקרב חבריהם ועמיתיהם בעבודה, בלימודים ובחיי היומיום ולא מדובר כאן בי כבמישהו מיוחד ויוצא דופן.

לסיכום עמדתי אציין, ששאלת המוגבלות קשורה לאופן בו נתפס תפקודו של אדם בעיני הסובבים אותו כשהוא מושווה לתפקודם בתחומים הנחשבים בקהילה בה הוא חי (לא אעסוק כאן באופן שתפיסתו שלו את עצמו משפיעה על זולתו). היות שכולנו בני-אדם ורק בני-אדם, תמיד יימצאו דברים בהם אנו מוגבלים יחסית לאחרים. אם נאפשר לתחומים אלו להתפשט ולהאפיל על התחומים האחרים בבן אדם מסוים, נבחר להדגיש את היותו מוגבל ולהתכחש לסגולותיו המיוחדות. אם איננו נגועים בדעות קדומות ובכל זאת איננו מצליחים לראות במישהו אלא את נכותו, נראה שמדובר בבעל מוגבלות קשה. מכאן, שככל שנוטים לראות בנכות או במוגבלות עניין אובייקטיבי, רק ראייה סובייקטיבית רלוונטית להגדרת אדם כמוגבל. החלק האובייקטיבי נוגע יותר לשאלות חוקיות ולהסדרים חברתיים הבאים להקל על מי שנתפס בחברה כמוגבל ושאינו מצליח לנפץ תפיסה זו. בשביל מי שאני עיוור יותר מאשר מיכאל, בשבילו אני אכן נכה ואלו שבשבילם אני מיכאל, שהוא גם עיוור, אינם בטוחים כל כך שאני יותר מוגבל מהם.

19.12.08