חברה מאושפזת, אבא של חבר מאושפז וזה ערב שבת נפלא. למאושפזים? ודאי שלא. מקום נורא הוא בית-חולים. כמה חשוב לזכור זאת. גם, כדי לא לשכוח את מי ששוהים כעת בשולי החיים והחברה וגם כדי לא לשכוח להרוויח את אושרנו הנוכחי וליהנות ממנו.
זה לא טבעי ולא סביר, שנצפה מאדם לצאת במחול על כך שהוא נושם בכוחות עצמו, הולך על רגליו, מתפקד. ברור שכל זה נהדר, אבל להתפעל מכך בלא הרף? מתי פשוט נחיה?
אז באמת לא צריך לחשוב על זה כל הזמן, די אם נעצור מפעם לפעם, כמו בערב השבת הזו ונזכיר לעצמנו, שטוב לנו.
נקודת המוצא בגישתי היא, שפורענויות צפויות והחשש מקנן וכאשר הגורל אינו מכה, רווח לו לאדם. נקודת מוצא פסימיסטית? אולי, אבל, הרי מכות גורל ניחתות עלינו וסביבנו מפעם לפעם ואינן נדירות במיוחד, לצערנו.
אז כדי לאזן את נקודת המבט הפסימיסטית, אני קורא לעצור ולהתבונן ולהבחין כמה בעצם עלינו להיות שבעי-רצון ואולי גם – אופטימיים.
נשמח, אפוא, בחלקנו ונוקיר את הרגע הנפלא הזה כעת ובלבד, שלא נשכח או נתעלם ממי שממש עכשיו נאבקים על פיסת נשימה, מתפתלים מכאבי תופת ושוכבים חסרי אונים במיטה זרה אי שם בשוליים המרוחקים.
נאחל רפואה שלמה לכולם.
15.02.13