על יום המעשים הטובים

 העקרון הצופי מורה לבצע בכל יום לפחות מעשה טוב אחד למען הזולת. הרואה עצמו כפוף למצוות התורה מחויב בהרבה מעבר לכך.

אחד המעשים הטובים להם אנו נקראים שוב ושוב הוא: תרומה כספית. עמותות רבות מני ספור הפועלות למען קבוצות שונות באוכלוסיה, מבקשות תרומות כדי לממן את פעילותן. לפעמים נדמה, כי עיקר הכספים הנאספים הולך למימון כח-האדם והוצאות נלוות ובמקרה של עמותה המספקת למשל מזון לנזקקים, ברור שרק חלק די קטן מההתרמה – מגיע לנזקקים כמזון. סביב זה קיימות התלבטויות שונות וארצה לעסוק בכמה מהן:

המנכ"ל היקר

אנו שומעים וקוראים על עובדים בכירים בעמותות המשתכרים הרבה עשרות אלפי שקלים בחודש. זה צורם! נאספים כספים מהציבור לטובת נזקקים כלכלית או חולים וכדומה והנה סכומי עתק משולמים לאותם בכירים, מה שנראה כבא על חשבון המתן המיועד לאותם נזקקים או חולים. נשמעת טענה, שאם רוצים שארגון רווחה יגיע לפעילויות ברמה משמעותית, יש לציידו בטובי המוחות והכוחות המקצועיים וזה משתלם בסופו של דבר. שואלים: התרצו אנשים בינוניים שיתפסו כסאות ובמעט כשרונם ויכולותיהם יגיעו להישגים בהתאם להם? טענה הגיונית? אבל, היכן הגבול? מדוע לנקר עיניים? מדוע אי אפשר להסתדר עם שכר נכבד של איש ציבור? האם לא ראוי להצניע לכת? רק מעט!

חסד לעומת זכות

כולנו נקראים לנהוג בחסד, אבל מה עם הזכויות הבסיסיות של האדם בארצנו המפותחת? האם זו לא חובת המדינה להבטיח הזנה בסיסית לכל אזרח? עובדים אמורים להשתכר די צרכם, לפחות – לצרכיהם הבסיסיים הכוללים הזנה. מי שמפאת מצבו הבריאותי איבד את כושר ההשתכרות, זכאי לקצבת נכות. כך קיימות קצבאות הבטחת-הכנסה, אבטלה, זיקנה, שארים ועוד. מדוע אפוא שאנשים יתבקשו לתרום לאספקת סלי-מזון או ארוחות לנזקקים?

מאידך גיסא, האם נכון לחסום את אפיק הנתינה לזולת – בגלוי או בסתר – ולבנות את כל המענים על הגורם הממלכתי? מה עם הצורך של אנשים טובים להעניק לזולתם, לתת מעשר לעני? הפעילות בעמותות המספקות צרכים בסיסיים לנזקקים ממלאת בתוכן ובמשמעות את עולמם של רבים ויש, שהיא גם מאפשרת לרבים אחרים תעסוקה ופרנסה בכבוד.

הצרכים תמיד כה רבים וגדולים והמענים תמיד אינם מספקים וכך מוזמנים המגזר השלישי והציבור הרחב לתרום את חלקם להשלמת מענים.

הדג והדייג

כבר מזמן הוצג הרעיון לפיו, אם תיתן דג לרעב, תוכל להשביעו לכמה שעות, אבל, אם תלמד אותו לדוג, יוכל להבטיח שובע לעצמו לאורך ימים. מתן ה"דג", מחזק תלות בנותן. ללמד אדם "לדוג", מחזק סיכוייו לעצמאות כלכלית. אז לתת או לא לתת?

מעשה טוב

התעכבתי על תרומות כספיות וחומריות, אבל, כשמדובר במעשה טוב, ישנו כר נרחב לעשייה ולתרומה מבלי לעסוק בכספים ובמתן חומרי בעין, בהכרח. במשך שנות עבודתי במסגרת רווחה פגשתי מיגוון גדול של התנדבויות שהיו בלא ספק חשובות ומשמעותיות מאד. קשר חברי של בוגר עם קטין, כשסטודנט או גימלאי פגש בקביעות ילד למטרת בילוי משותף או עזרה בלימודים. מתנדבות שהתלוו לנשים שחוו אלימות במשפחה וסייעו להן בהתארגנות ובמיצוי זכויות ובעיקר – שימשו אוזן קשבת וכתף תומכת. כך מי שביקרו בקביעות קשישים בודדים והדוגמאות רבות מאד.  מתן אנושי הוא ההזדמנות האמיתית והמשמעותית להעניק לזולת כשכל עניין החשש לתלות ולפרזיטיות ועוד מרעין בישין – אינו מן העניין.

לסיכום ארצה להציג עמדתי ביחס לדילמות שהצגתי למעלה:

עבדתי עשרות שנים בשירות הציבורי ופגשתי עובדים שהוכיחו יכולות מדהימות וכשרון יוצא מהכלל בתחומים שונים. כולם השתכרו בדרוג המקצועי של האיגוד אליו השתייכו. כך, שאין זה הכרחי להציע 70 אלף שקלים בחודש למנהל כדי לזכות במנהל טוב בעמותה.

אינני רואה ניגוד בין זכויות לבין עשיית חסד וגם אינני רואה בהכרח קשר ביניהם. על זכויות התובעות מחויבות החברה, ראוי להאבק ועשיית חסד עם הזולת, בעיקר מסוג הדוגמאות שהבאתי לעשייה – היא תמיד במקום.

נכון שראוי וכדאי להכשיר אנשים ולדרבנם לרכוש מקצוע ולהכנס למעגל התעסוקה ועדיין – מי ששקוע בבוץ של חובות ומי שמרגיש בשולי החברה ומי שרעב, -לא יצליח להתפנות לכך כראוי. תמיד חשבתי, שהדרך הטובה ביותר למתן חומרי היא, שילוב הנתינה לאדם עם עשייתו שלו למען עצמו. מי שאין לו מוטיבציה לפעול בעצמו למען שינוי, ראוי לסייע לו למצוא כזו ואז כל מתן שמקביל לעשייתו, עשוי להיות מבורך ומועיל.

20.03.12