על הצבת גבולות – מכתב לאמא

על הצבת גבולות – מכתב לאמא

היה תענוג לבקר אצלכם. בן ה-6, בת ה-4 והתינוקת שזה עתה נולדה – מקסימים!רציתי כמובן להמתיק את יומכם והבאתי בידי בונבוניירה. כשהיא נפתחה וגילינו בה צורות מושכות לב וגוונים שונים, כולנו ריירנו בכיף. בשלב הזה, הסברת, שהבן החמוד לא יתכבד היום בממתק כי ויתר על ארוחת הצהריים. חיכיתי להתפרצות מחאתית שלו, אבל היא לא באה. הסברת  לי, שהוא יודע שלא יתכבד בממתק כי לא אכל ארוחת צהריים. מחר יוכל להנות מהתקרובת. אפילו הזמנת אותו לבחור לעצמו את התופין שיעדיף כדי שיחכה לו בקופסה עד מחר. התאפקתי שלא לומר, שאולי לכבוד ביקורי הנדיר אצלכם, תוותרי לו הפעם ותתני לו לטעום את הממתק כעת. חשבתי לעצמי: ברור שנכון להקפיד על חוקי הבית, שהרי הילד זקוק להם מאד, אבל, איך אפשר לצפות מילד בגילו לאיפוק כה ממושך? ודאי הייתי מנצל את ההזדמנות לחזק את הכלל שקבענו ואומר משהו כמו: "טוב הפעם לכבוד הביקור של האורח המכובד שלנו קח תתכבד, אבל זכור, שחשוב לאכול את הארוחות בזמן. לא חייבים לסיים הכל אבל אסור לדלג על ארוחה כי זה לא בריא…" אני גם מכיר אותך ואת גישתך החמה והעדינה מלאת האהבה לילדים בכלל ולאלו שלך בפרט וממש היה לי קשה.

אבל, נמלאתי התפעלות מכך, שהילד בכלל לא מחה וראיתי שהוא בהחלט מקבל את ההחלטה כדבר מובן מאליו ולא שידר כלל תסכול. שאלתי: "הוא אוהב ממתקים?" חשבתי לעצמי, אולי הוא מקבל את הדין בשוויון נפש כזה כי אינו תאב לממתקים והוא מעדיף למשל את החטיפים המלוחים. השבת בצחוק, שהוא מאד אוהב דברי מתיקה.

נזכרתי בדוגמאות אין ספור בהן הקלתי בעונשים ובחוקים במהלך גידולם של ילדיי. כאשר היה לי קשה לעמוד בפני מחאותיהם ויותר – בפני תחנוניהם או קסמם שובה הלב. חיפשתי ומצאתי שוב ושוב את הסיבה בגללה "רק הפעם" ויתרתי והחוקים חיכו להזדמנות אחרת.

הילד בחר את קובית השוקולד שצודדה את לבו והיא הונחה בצד להמתין לו ליום המחר.

מה היה בה בהצבת הגבול שלך, שהצליחה כל כך? גם הילד נשמע לה וגם היתה מקובלת עליו ללא גל של תסכול, שכל כך צפוי במצבים כגון אלו.

אם בוחנים מצב או פעולה אחת, קשה למצוא את התשובה. אבל אם בוחנים את מערכת היחסים שנבנתה במהלך השנים, זה ברור הרבה יותר.

הילד לא רצה לאכול ארוחת צהריים. לא ניסית לכפות עליו, כיבדת את רצונו כחלק מהכבוד שאת רוחשת כלפיו בכלל ושהוא מודע לו היטב. לא הגבת בכעס ולא בחרת להעניש אותו. החלטת להמתין לארוחת הערב בה סביר שיפצה לפחות על חלק מהפסד התזונה שנגרם לו מרצונו. כך, שאל אם יוכל לאכול תפוח ואישרת ללא היסוס, כי זה לא ממתק. לא שידרת אווירת הענשה או כעס. מה שחשוב לא פחות, שאת נוהגת ללוות את החוקים שקבעת בבית בהסבר. במקביל להפנמת החוק, הפנים בנך את ההסבר שליווה את הכלל. התוצאה היא, שהוא מבין היטב מדוע מוטב לו שלא לאכול דבר מתיקה בין הארוחה שהחמיץ לבין זו, שעשויה לפצותו ולו חלקית על מה שהפסיד. השקעתך המתמשכת בקביעת חוקים והצבת גבולות ובישומם המוסבר והעקבי – נושאת פרי. אין צורך כל פעם מחדש להתווכח ולהתעצבן ולהדוף את הנסיונות לפרוץ את הגבול. התרשמתי, שאילו נשאר הילד לבדו בבית והממתקים היו מונחים לעיניו על השולחן, גם אז קרוב לודאי שלא היה מתגנב לטעום מהם כי הוא יודע ומבין, שזה פשוט לא נכון לעשות.

להגיד לך שגישתך לא מעוררת קנאה?

מה שלא ידוע לי הוא, מה חלקו של האבא בעניין. שהרי, על נקלה מנצל ילד חילוקי-דעות בין הוריו ומגיע מהר לעמדת: "הפרד ומשול!" לא די בכך, שאחד ההורים איתן בדעתו ועקבי. חוק נפרץ בקלות אם שומריו מנטרלים זה את זה.

אני מנחש, על פי התוצאות, שגם אם יש בינך לבין אישך חילוקי-דעות במצבים מסוג זה שתיארתי, הגעתם להסכמה, שהורה שמקבל החלטה יזכה לתמיכה או לפחות לאי התערבות של משנהו כדי לא להפר את ההחלטה.

הנה עוד דוגמה לכך, שמה שעלול להיראות כרוע לב של הורה וכנוקשות, אינו אלא דוגמה ומופת להורות נהדרת.

24.07.10