על הורות לקבוצת "יחדיו"

ההנחות:

כולנו גם טובים וגם רעים, אף אחד אינו מושלם.

חשוב לנו מאד להיות הורים טובים.

לרוב הורים אוהבים את ילדיהם, אבל לא תמיד.

אהבה כוללת רגשות חיוביים וחמים כשהצפיות נענות, ורגשות שליליים כשמתאכזבים.

מי הוא הורה טוב? – זה הורה שטוב לו/לה!

הדימוי העצמי נבנה על התיחסות הסביבה. שמים לב לסמלי סטטוס – רמת חיים; היכרות מקרוב עם כל אחת מכן מגלה אדם ישר, חם, אנושי, בשלן, מסור ואכפתי לילדים, צנוע.

הסכנה הגדולה היא הרגשת הכשלון – אני לא מוצלחת, אני אמא לא טובה, אני לא משכילה, מקרין ל – אני לא יפה, לא נחשקת. לחצי החיים יוצרים כעסים ותיסכולים והרגשת מובסות עד כדי יאוש. נח להיתלות בכל מה שלא קיבלתי בילדות, בבית ההורים; נח להאשים את חוסר המזל שלי, הגורל. אפשר גם למצוא הרבה דוגמאות שהשרותים בחברה אינם מתחשבים, אינם מקילים, אינם נגישים, אינם זמינים ושוב, הם לא בסדר ולכן לא טוב לי.

ברחובות ובטלויזיה רואים את העשירים, המצליחים, ה"יפים" וזה נראה רחוק ממני ומהילדים שלי ומהחיים שלנו. הפער העצום בחברה מדגיש את מקומי הנמוך והנכשל.

אני מסתכלת על עצמי וחיי ורואה המון דברים שצריך לשנות ומי יש לו בכלל כח? צריך לשלם חובות, לתקן דברים בבית, להשלים את הציוד לתלמידים, לדאוג שיהיה אוכל לאכול ובגד ללבוש, להפסיק לעשן, לעשות דיאטה, לדאוג לשכר הדירה, לאיבחון לילד, לשעורי עזר ועוד ועוד. כל נושא בפני עצמו הוא סיפור ולך תטפל בערימות כאלו, אין סיכוי!

המצוקה הכלכלית הולכת עם מתח, דכאון, סיכסוכים עם בן הזוג או עם קרובי משפחה שלא רק שלא עוזרים – אלו שיכולים – אלא עוד באים בטענות ומבקרים ואפילו מעליבים. אז מצוקה כלכלית, בעיות אישות, מצוקה ריגשית, אלימות במשפחה, ניכור בקרב בני משפחה ובסביבה החברתית הקרובה ואכזבה מהגורמים האמורים לטפל ולסייע.

מעגל קסמים גורלי – אין מוצא!

יש שמצטרפות בעיות בריאות – גופנית, נפשית, שהרי אם הנפש לא בריאה איך שיהיה הגוף בריא? וכשהגוף לא בריא קשה להשאר נורמלי לגמרי. חרדה לבריאותי ולקיומי ולילדים התלויים בי.

יש שהרקע יצר גם בעיות התפתחות אצל ילד או ילדים. אין משאבים לספק מענים ולצמצם את הפערים והעתיד נראה אפור וקודר ולא מבטיח.

פער נורא בין הרצון לספק ולהעניק לילדים מכל טוב והקושי שלא מאפשר אפילו לתת להם חוגים כמו לחברים שלהם, ביגוד ובילויים ועוד ועוד. הילדים מבינים את המצב אבל מתנהגים כאילו אינם מבינים וזה גם כואב וגם מכעיס.

אוספים כח ומתגברים על הבושה ופונים לרווחה לבקש עזרה. כשסוף סוף מגיעים, מסתבר שזה לא יום קבלת קהל, או שהעובדת שצריכה לקבל אותך עסוקה או שהיא בדיוק היום חולה או בהשתלמות. קובעים לך פגישה בעוד שבוע במקרה הטוב. כשסוף סוף מתקיימת הפגישה, מאד מבינים ומאד מקשיבים אבל כמעט לא מוצאים איך לעזור. זה נראה כדיבורים יפים ומתחשבים אבל את צריכה המון עזרה ודחוף ומה יהיה? אקצר את התאורים המוכרים לכן היטב.

יום אחד הציעו לך להצטרף לקבוצה מיוחדת, קבוצת יחדיו. מדברים על תוכנית לשנתיים-שלוש. עצם הכניסה לתוכנית מעידה גם על אומץ וגם על גישה: ברור לי הנכנסת, שהבעיות לא יפתרו מייד או מהר; אני מבינה שאצטרך ליווי ממושך, שאני יוצאת לדרך ארוכה. גם די ברור, שבעיות תמיד יהיו, אבל, אני רוצה להתחזק כדי להתגבר. בעצם צרות יש לכל אחד ואחת; אני רוצה לחיות יותר טוב למרות הצרות שהיו, שיש ושבטח יהיו. מה שנותן כח זה שאני מרגישה לא לבד, אני חלק מגוף חשוב, אני חלק מקבוצה והקבוצה איננה בחלל או במדבר. לקבוצה שתי מנחות (זהב טהור!!!( והן בשבילי כמו אחיות או אמהות. במיני עולם שנקרא קבוצה אני מרגישה חשובה ואהובה ומוערכת וזה נותן לי כח לראות את עצמי כך גם בעולם הגדול והאכזרי והטוב. אם אני שווה, אז זה בכל מיני תחומים – כבן אדם, כאשה, כאם, כחברה. אם יותר טוב לי, אז זה אומר, שהעולם איננו דוחה אותי, אני יותר שייכת לו וזה נותן לי יותר טעם לחיות.  הענקה של הורה לילד, אין פירושה, שההורה יקריב עצמו למען ילדו. הילד אינו זקוק להורה קרבן. רק מי שיודעת לקחת ולקבל ועושה זאת, מסוגלת גם לתת ולהעניק.

ומה צריך יותר?

איפה מתחיל אם כן השינוי? בויתור או ביציאה מהרגשת היאוש ובקבלת ההחלטה לעשות משהו ולהתמיד בו. פעמים רבות החלטת לעשות משהו אבל היית לבד ולא היתה התמיכה ולא היו הכלים ולא היה הליווי. כדי שמנוע יפעל לא די להתניע אותו, הוא זקוק להזרקת דלק בלתי נפסקת. הבסיס הוא בהרגשה הפנימית; אני מאמינה ביכולתי ובסיכוי ואופטימית, או שאינני רואה סיכוי ממשי ובעצם אינני יכולה ואני ממש פסימית. ההרגשה הפנימית הזו היא התנעת המנוע והקבוצה עם המנחות מספקות את הדלק, זה תידלוק שבועי, זהו פתח תקווה רחב והזדמנות שניתנת ומי מרוויחה? זו שלוקחת!

26.10.08