על האימוץ
האמא:
"בן לו היה לי…" (רחל)
"להיות אמא. שמישהו יקרא לי פעם – אמא! לאמץ תינוק לגופי, להצמידו לשדיי, לחוש בחומו, בריחו, ברכותו. למצוא מיכל אנושי לתוכו אוכל לשפוך את מיטען אהבתי, את געגועיי, את כמיהתי לאהוב אהבת אם.
אם לא מרחמי, מהיכן שלא יהיה, שכן יהיה! אתן לו כל מה שיולדתו היתה ודאי רוצה ואיננה מסוגלת. רק שיקרא לי: "אמא", לא בשמי, אלא בעיקר משמעות חיי.
אקבלו כמו שהוא, ממש כאילו אני ילדתיו, בשבילי יהיה יפה וחכם וגם אם לא – אוהב אותו לעולם! הוא יהיה שלי!"
המומחית:
"תמיד תוכלי לומר לו שאת בחרת בו. הוא לא הגיח לעולמך ככל ילד שנולד במשפחתו, את רצית בו ובחרת בו וחשוב מאד שידע שהוא מאומץ; פעם היו מסתירים זאת וכשהיה נודע לילד היה נגרם לו שוק וזה מאד הזיק לו. חשוב שידע משחר ימיו שהוא ילד מאומץ, זה ימנע מתחים ומשברים והפתעות. אבל זה לא יהיה קל. צריך יהיה לחנך אותו וזה אומר, למנוע ממנו דברים רצויים לו וכן לדאוג שיעשה דברים שלא בא לו. תהליך רגיל של הפיכת בן אנוש פעוט לבן-אדם!
התהליך יוצר מתחים טבעיים. לא אחת יצטער שאתם קובעים בחייו ולא אולי מי שהביאוהו לעולם. הוא לא יחשוב ששפר גורלו, שהגיע מבירא עמיקתא לאיגרא רמא (מבור עמוק לגג גבוה!) מה עוד יעבור עליו תמצאו ב"מכתב מילד מאומץ להוריו" (שכתבתי)."
האמא:
"אני מאושרת בילדי, כן ילדי שלי! בבת עייני! אהבתי תעטוף אותו ונתגבר על כל קושי. זרח כוכב בשמיי ואני מאושרת!
כשהוא בודק אותי ובוחן, אני מבינה את צרכיו ומתחשבת ומשתדלת להבליג בכל כוחי. נכון, חסרה לי לפעמים אסירות התודה שלו, השמחה שלו על כך שזכה להיות ילדי. נכון, הוא כואב בחשבו שאמו לא רצתה בו ואף נטשה אותו, אבל הרי אני לו כאם לכל דבר; מה אינני מוכנה לעשות למענו? אינני מרשה לעצמי כמעט להרים קולי עליו, שלא יפחד, שלא תתגנב ללבו חרדת נטישה או צער על שהוא ילדי ואני אמו.
כשאני נתקלת בהתנהגויות מעצבנות ואף מגעילות שלו, מתגנבת ללבי מחשבה, שזה לא ממני ולא מבן-זוגי. הוא לא תורשה שלנו, אלו לא הגנים שלנו. אני יודעת, שחלק מהאישיות של הבן-אדם נבנה מהסביבה, מהחינוך, מיחס ההורים והמורים. אבל, חלק הוא תורשתי וכשאני מבחינה במשהו מדאיג ושונה, אני חרדה שמא הגנים של אמו הביולוגית משתלטים על הילד ולא אוכל לגדלו כילד נורמלי. מרוב חרדה וחששות לפעמים אני רואה צל הרים כהרים! לפעמים אני מוצאת סימנים שאכן מדובר בפרא אדם, משהו בכיוון העברייני. זה מפחיד אותי. זה בטח לא ניתן לשינוי וכל המאמצים שאעשה לא יועילו. אולי היינו צריכים לדרוש יותר מידע על הוריו הביולוגיים ולא לקחת "חתול בשק"!"
המומחית:
"קיים חשש, שתמורת השיכות החברתית שאתם מעניקים לילדכם המאומץ, אתם "משתמשים" בו פסיכולוגית. אין ברעיון זה משום האשמה חלילה, זה לא משהו מכוון ושאתם בכלל מודעים לו. בכל אחד מאיתנו יש חלקים לא יפים, מחשבות, רצונות, רגשות; אנחנו דוחקים אותם מדעתנו, מתודעתנו אל מקום סתר, שיאפשר לנו להתעלם מכל זה. קשר קרוב עם מי ש"רואים" אצלו את הלא יפה ולא מכובד ולא מוסרי – עוזר לנו להיות עסוקים בו ובשלילה שמצאנו בו ואז קל לנו יותר לחמוק מלפגוש ולעסוק בחלקים הלא יפים שבנו.
ילד מאומץ הוא ממש הזדמנות פז להסדר מסוג זה. חששנו מפני גנים פגומים אצלו יכול ליצור בנו דריכות מיוחדת לחפש אסמכתאות לאפשרות זו. כשמטילים את אלומת האור לנקודות מסויימות, זה מה שבעיקר רואים ואז, רוע טבעי ונורמלי מקבל ממדים מפלצתיים ונוכח ה"מפלצת" הזו נוכל להרגיש טובים, הגונים, ישרים, צדיקים גמורים!
כל זה רק אפשרות, זה תהליך שיכול להתפתח במשפחה בה ילד מאומץ. הוא אפשרי בעוצמות שונות בכל משפחה נורמלית ובודאי – במשפחה מסובכת. טבעי, שבמשפחה מאמצת יהיה שכיח יותר ובעל עוצמות גדולות יותר."
האמא:
"קשה לי לקבל, שמיחסים לי כוונות רעות לילדי האהוב. שאני "משתמשת" בו או מנצלת את גורלו שהתאכזר לו במובן מסויים כשאני זו שלמעשה הצלתי אותו ונתתי לו את אמהותי לכל חייו. אהבתי היא ללא תנאי וגם אם אשבע מרורים, לא תפחת אהבתי ולו לרגע.
נכון, שאני כן מחכה ליום, שארגיש שילדי מבין כי בצד דאגתי לעצמי ולנשמתי באמצי אותו, הבאתי בי את כל אהבתי להעניקה לו ומניעיי האגואיסטיים אינם סותרים את האינטרסים שלו. גם הורים ביולוגיים מביאים ילד לעולם כי הם רוצים להיות הורים, להכניס טעם ומשמעות נוספים בחייהם, לדאוג להמשכיות הגנים שלהם כדי להמשיך את קיומם מעבר לתוחלת חייהם. זה אינו מפחית מערך הורותם ואהבתם לצאצא שהם מביאים לעולם. טענת ילדם, שבגלל רגע של תענוג שלהם הוא נמצא בעולם האכזר הזה, זו טענה מחוסרת משמעות וטעם."
המומחית:
"אמא זו אמא! קל לך, קשה לך, שמח לך, עצוב לך – הכל אפשרי וקורה בחיינו. תשכחי שאימצת אותו. להיות אמא זה לקבל את הילד בכל מצב ובכל הנסיבות. את לא השופטת שלו, עליך לאהוב אותו ולחנך אותו ולדאוג שיגדל להיות בן-אדם וימצא את מקומו בחברה. האחריות על הצבתו בחברה כבוגר היא עליכם. את גבולות אחריות הורים לידיהם אפשר למצוא ב"ההורה המחוייב" (שכתבתי). דינכם כדין כל הורה אחר ואין מחוייבותכם נופלת מזו של הורים אחרים. באימוץ הפכתם הורים לכל דבר ועניין ונכון – לטוב ולרע!
אלא, שללכת ליד הילד על קצות האצבעות ולחשוש מכעסו ושמא "יתחרט" שאתם הוריו – מחליש את סמכותכם ההורית ופוגע ביכולתכם לגדלו. הילד מרגיש את חוסר הבטחון שלכם והפחד ש"יפטר" אתכם מהורותו והוא עלול לנצל זאת עד תום. הורים מאמצים זקוקים לסמכות הורית לא פחות מכל הורה אחר! בחינת עצמכם והכשרתכם לעמוד במשימת הסמכות ההורית, טוב שתעשה בשיתוף פעולה מלא ביניכם ומותר ואף רצוי, שתעזרו במומחים בנושא מורכב זה; שהוא מורכב לכל ההורים ולכם – יותר!"
האמא:
"בשעות קשות, במאבקיי כח עם ילדי האהוב, מתגנבת ללב מחשבה איומה, שמא טעיתי, שמא אי לידתי אותו נמשכת באי ידיעתי להורותו, שאם אינני אמא אמיתית אז אינני אמא טובה. לפעמים כשילדי אומר לי שהוא אוהב אותי, אני מאושרת, אני יודעת שזכיתי בזכות באמירתו זו. כמה לבטיי נפש וכמה התחבטויות ושעות שינה היו לי סביב חששותיי וחרדותיי. מפחיד להיווכח כמה אני תלויה בו ובאהבתו. פשוט אינני יודעת איך זה אצל אמהות בכלל. למעשה הילד אוהב אותי על תנאי ואני כל כך משתדלת לאהוב אותו ללא תנאי. האם זה אפשרי? היכן הגבול?"
סוף דבר
הילד:
א אמא
ה היא
ב בשבילי
ה הכל!
האמא:
"נאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה"; (משלי, י, 12) אהבתי כאם עזה וגדולה ותנצח! ודאי שאינני פושעת, אם על כל פשעים תכסה אהבה, אז על כל רצוני העצום להעניק – תאהיל אהבתי וילדי יפרח לתפארת!"
15.06.06