14.02.25
(הערה: להכנת ההרצאה השתמשתי גם בחומר המופיע ברשומות קודמות שכתבתי)
כשמדובר על התמודדות עם איבוד ראייה, ראוי להתייחס למתעוור עצמו, לסביבתו הקרובה (משפחה, חברים) ולסביבת הרואים בכלל.
ההתמודדות במצב המתהווה כוללת את התחום הריגשי, החברתי והטכני / תיפקודי.
התייחסות האדם למצבו היא הגורם המשמעותי ביותר מבחינת ההתמודדות בתחומים השונים.
מי שחווה את איבוד הראייה כאסון, כדבר נורא, כמכת גורל איומה, הדימוי-העצמי שלו נמוך, ביטחונו העצמי ירוד, גישתו פסימית ולכך השלכות הרות גורל על סיכויי הסתגלותו ותיפקודו הכללי. הוא נוטה להיעלב מיחס האחרים אליו, נרתע מלנסות לבצע דברים, נוטה להסתגר ולהימנע מהתערות בחברה. הוא נוטה לדיכאונות, קרוב לודאי שיש לו יותר בעיות בריאות והוא גם יותר תלותי באחרים.
תמיד לסביבה הקרובה, למשפחה, יש משקל משמעותי בגיבוש יחסו שלו למצבו. גם לתפיסה החברתית את העיוורון, יש משקל נכבד בגיבוש יחסו למיגבלתו.
הקשיים האובייקטיביים עימם עליו להתמודד: קשיי ניידות,יתר חשיפה לסיכונים, צורך גובר בעזרת הזולת, אי שוויון בהזדמנות לעבודה ולזוגיות.
לחלק הסובייקטיבי מקום מרכזי בשאלת ההסתגלות. כשמתעוור מייחס קשיים שלו וכשלונות למצבו החדש, הוא כאילו אומר לעצמו ולאחרים: "אני לא יכול או לא מצליח כי אני מתעוור" בכך הוא תולה את קשייו במיגבלתו ומרפה בעצמו את ידיו. מתעוור אחר מרגיש צורך להוכיח לעצמו ולאחרים שבכוחו להתגבר על קשיים ושאיבוד הראייה לא ימנע ממנו לבצע מה שהוא רוצה לעשות ולהשיג. במקרה זה נשאר לו להתמודד עם ספיקות אחרים בנוגע ליכולותיו, אבל, נחסך ממנו לנצח את החלקים החוסמים שבתוכו.
מבוגר שמאבד ראייתו חווה אובדן קשה, שמתבטא גם בתיפקודו היומיומי וגם בהרגשתו כממלא תפקיד במשפחה ובקהילה. הוא מרבה להתקל בתגובות של רחמים, כאשר מה שדרוש לו זו עזרה ועידוד. אם היא או הוא בזוגיות, משהו באיזון ביניהם מופר: "לא על הנער הזה התפללתי" – עלולה להיות הרגשת בת או בן הזוג. בת הזוג או בן הזוג עוברים גם הם משבר, חווית אובדן וגם הם צריכים להסתגל למצב החדש. חלוקת התפקידים במשפחה משתנה וכוחות הנפש של כולם עומדים במבחן רציני. הם זקוקים למידע, דרושה אופטימיות והשקעה רבה בהסתגלות למצב החדש והקשר שנרקם עם השנים, עומד לא אחת במבחן קשה. אם המתעוורת או המתעוור מצליחים לא לשקוע ברחמים עצמיים ובדיכאון מתמשך ומשקיעים אנרגיות בהסתגלות לשינויים שהם עוברים, ביכולתם לחזור ולמצוא משמעות וטעם בחיים למרות ההתעוורות ואפילו – בזכותה (עוסקים בפעילות הסברה, בספורט פארא-לימפי, באומנות ועוד).
עם השנים חל שינוי מבורך בתפיסת החברה בישראל את מגבלת העיוורון. מי שנחשפו לעיוורים במסגרות הכשרה-מקצועית והשכלה, במקומות תעסוקה, בפעילות יצירה ואומנות,בתחום הספורט – נגועים פחות ופחות בדעות-קדומות ומכירים בהתמודדות המוצלחת של עיוורים רבים עם מגבלתם.דווקא על רקע התפיסה הרווחת שמדובר במגבלה קשה מאוד, יש הערכה רבה לפורצי הדרך, שהישגיהם אינם נופלים מאלו של עמיתיהם הרואים. המגמה הזו מתרחבת והולכת לטובת כולם, גם בזכות הסברה שנעשית.
לאדם בוגר שמתעוור לפתע או בהדרגה, דרושה עזרה מקצועית ודרוש סיוע מתאים לסביבתו הקרובה.
יש שאיבוד הראייה נמשך זמן רב ומתרחש הדרגתית ויש שהראייה מידרדרת מהר או נפגעת כליל באירוע פתאומי (תאונה, מחלה, קרב). בשני המצבים האדם נדרש לכוחות נפש גדולים כדי להסתגל לשינוי המתרחש, כאשר על הכל מעיבה חרדה מפני העתיד. דרושות אנרגיות להתמודדות בהווה, להסתגלות הטכנית והריגשית ולהתמודדות עם החרדות מפני הצפוי בעתיד.
אני חוזר ומדגיש כי: יש משקל משמעותי לתפיסת האדם את מצבו. אני מכיר עיוורים ומתעוורים, שחווים את מצבם כאסון וטרגדיה נוראה. הם חיים בתפיסה זו שנים וגם נותנים לה ביטוי מוצהר. לעומתם אני מכיר אנשים עם אותה מגבלה, שהצליחו לראות במגבלתם מצב הדורש מאמץ הסתגלותי ניכר, אבל, אין בכוחו להשבית את אושרם ואת שמחת החיים שלהם.
חלק ממי שראייתם אובדת, מעדיפים לתפוס עצמם כלקויי ראייה ולא כעיוורים, גם אם הם כבר נושאים תעודת-עיוור. אם לא רואים עליהם שהם עיוורים, הפיתוי עז להעמיד פנים שהם רואים. כל עוד הם מסוגלים למצוא את דרכם ברחוב, בלי כלב-נחייה או מקל, הם מעדיפים לא להיצמד למה שמזהה אותם פומבית כעיוורים. העדפה זו באה גם על חשבון בטיחותם, שהרי גם אם אינם זקוקים למקל כדי לגשש את דרכם, או לאתר מכשולים בדרך – מקל מסמן לנהגים ולעוברים ושבים, שזה אדם שראייתו לקויה והם נקראים ליתר זהירות בהתקרבם אליו. סביר שגם תוצע לו יותר עזרה בחציית כבישים או כשהוא מתקשה למצוא מען מסויים ברחוב.
כאשר המתעוור משקיע את האנרגיות שלו בהכחשת מצבו, הוא מרוויח מכך הפקת תועלת משרידי הראייה שנותרו לו, אבל, כך הוא עצמו כובל את ידיו ומקשה על עצמו. הוא גם מסתכן שלא לצורך.ויתור על העמדת הפנים והשלמה עם המגבלה, מפנים את כל האנרגיות שלו לשיפור התיפקוד ולהסתגלות.
איבוד ראייה יכול להוביל לתחושות של בדידות,חוסר אונים, חרדה ודיכאון. פנייה ליעוץ מקצועי וטיפול ריגשי, עשויה לסייע לאדם ולמשפחתו להפנים את השינוי וללמוד לחיות עם הקושי. כאשר המתעוור מקבל תעודת עיוור, הצטרפות למסגרת כמו מועדון חברתי של עיוורים, עשויה לתרום רבות להסתגלותו הטובה למצבו. המפגש הקרוב עם מי שחוו או חווים תהליכים דומים לאלו שהוא עובר, עשוי לתת לו כוחות ולחזקו בהתמודדות עם משבר איבוד הראייה.
המדור הרהורים על עודכן: 1/1/2017
דוגמא מלל