עיוורון כנכות

(הרצאה במרש"ל ירושלים).

"מאי דעביד רחמנא לטב עביד" – מה שעשה הרחמן (הקב"ה), עשה לטובה. לכן, לא יתלונן האדם שאיננו עף, לא קובל העטלף על כך שאיננו רואה וגם הדג אינו אומר דבר על אילמותו (אולי כי אילם הוא!!!)

חשבתי כי אוכל לכנות אדם שאיננו רואה: "אדם עטלף" ואת רעהו האילם: "אדם דג". בכך, אני מאפיין מצבם מבחינת מקביליהם תחושתית בטבע והורדתי את החלק השיפוטי וקדום הדעה.

פתחתי בכל זאת כי נראה לי, שככל שקשה מוגבלות מי שאינו רואה או שאינו שומע או שאינו צועד ברגליו, ככל שקשה הסתגלותו למגבלתו, קשה ממנה תפיסת מצבו על ידי הזולת. תפיסה זו משפיעה כמובן גם על תפיסתו שלו את מצבו. במילים אחרות: המצב האובייקטיבי קל מהתפיסה הסובייקטיבית אותו.

לכך השלכות כבדות משקל על סיכויי ההסתגלות וההתמודדות במצב המוגבלות. החברה הסובבת איננה מעריכה נכון את היכולות והאדם עצמו איננו מאמין או נכון יותר לומר – אינו מעז להאמין עד כמה הוא מסוגל למרות ובגלל המצב החושי או הגופני שלו בכלל.

לאחרונה כתבתי חיבור הנושא את השם: "העיוורון נסוג" ובו קבעתי, שלא ירחק היום בו אנשים עיוורים ינהגו בכלי רכב ממונעים. יש ודאי מי שחושבים שאני שוגה בחלומות ובהזיות. אני בטוח שיש מי שסבורים, שאינני די נועז בתחזית שלי אפילו כשמדובר בעתיד הקרוב.

שוב ושוב אנחנו נפעמים נוכח שבירת שיאי עולם של ספורטאים במגוון גדול של מקצועות. מה שנראה רק אתמול כבלתי אפשרי, מוכח היום כאפשרי וכבר ברור, שזו רק שאלה של זמן שיגיע השיא הגדול ממנו. מדוע שנחשוב שאותה התנהלות לא ישימה לכל תחום אחר בהסתגלות ובתפקוד האדם?

מי חלם לפני אלפי שנים, שחפץ ענק כמו מטוס נוסעים יתרומם באוויר עם מאות בני-אדם וחפציהם? מי בכלל העלה בדעתו שאנשים שאינם רואים "יראו" מה שכתוב על מסך מחשב ובאתרים וירטואליים? שנזהה צבעים, שנחוש שמיעתית במכשולים שבדרכנו ועוד ועוד כיוצא באלו.

לא רחוק היום בסקירה לאחור, בו סברו אנשים רואים שהם מיטיבים לדעת מה טוב ומה דרוש לאנשים עיוורים. בעצם עדיין ישנם רבים שזו גישתם. ענייני העיוורים נתונים בעיקר בידי אנשים רואים וכנראה שעדיין עיוורים רבים לא רואים זאת כמוזר. נתקענו בנדבך שהחברה הקצתה לנו ושנח לנו לבוסס בו ורק פה ושם מזהים פריצות דרך ושינוי מגשש.

בכתבי על "הערך המוסף בנכה בעבודה", עמדתי על יתרונותיו של נכה כעובד. כלומר, מה שמקובל לתפוס כמגרעת, יכול להמצא כיתרון. בעולם ההייטק מקובל לגייס אנשים צעירים, שנתפסים כהבטחה עתידית. כולם מבינים שיש ודווקא מבוגר מנוסה עשוי לתרום יותר ובכל זאת, כמעט אין סיכוי למצוא עבודה בענף זה כשנמצאים בגיל העמידה. זה כוחה של תפיסה הרווחת כאופנה.

כשהשתלמתי במכון פרטי של פסיכולוגים, גייסתי את כל כוחות הנפש שלי כדי להיות כמה שיותר כמו כולם. כדי שאהיה כמה שפחות חריג על רקע מוגבלותי. כמה טון של רגשי נחיתות נשאתי עלי כשכל כך התאמצתי לזקוף את קומתי. כמעט ולא התאפשר לרחם עלי. אי אפשר היה בשום אופן לבוז לי או לזלזל בי. אבל, מרוב שהתאמצתי להיות כמו כולם, נשארתי מאחור במובנים שונים, עד שבחרתי לעזוב ולשנות כיוון. עזבתי את נסיונותיי להיות פסיכולוג קליני והלכתי לרכוש את מקצוע העבודה הסוציאלית. בכתבי על "התמודדות עם נכות", תיארתי את השינוי שעברתי בגישתי לדברים ואת תוצאותיו.

במשך שנות עבודתי כעובד סוציאלי הכירו אותי כמיכאל שהוא עיוור אבל לא פחות – שהוא עקשן, יש שחשבו – שהוא נוקשה, היו עוד מחמאות מסוגים שונים.

אוכל לקבוע בלא היסוס, בהחלטיות, שככל שהוטרדתי פחות ממוגבלותי, כך הייתי יותר אני וכך גברה יכולתי לתפקד, להעניק, לבצע או במילה אחת – להשתייך. אם השתייכות קונים בנתינה וברישום שמותירים בעולם, אז הסרת עול הזרות והריחוק החברתי, מקילה מאד בהשארת הרישום הייחודי בעולם הסובב אותנו.

מעניין לציין, ש"נכים" כשהאות נ מנוקדת בסגול, משמעו: רשעים (מצוי בספר תהילים). מי שמבטא נכון "נכות", זה נשמע בדיוק כמו "נחות" בהבדל ההגייה הגרונית של האות ח לעומת האות כ. כמעט נרמז מההקבלה שנכות היא משהו נחות. לא הייתי מציב נכות כתפארת היצירה, אבל גם לא הייתי מציגה כמחדלה. ראייה דיכוטומית זו היא כמובן שיפוטית. ראוי להתייחס לנכות כאל מצב, נתון, עובדת קיום. בכל מצב ניתן למצוא מגוון היבטים המאפיינים אותו וכך גם את השלכותיו.

להמחשת הראייה האחרת, זו השיפוטית, נתאר לעצמנו אדם עיוור מלידה, שחייו מלאים תסכולים וכאב וצער על כך שהוא איננו רואה. חי לו אדם במעגל חייו והוא אומלל. לשמוע הוא שומע, גם את זוהר ארגוב וגם את ליאונרד כהן וגם את בטהובן ופגניני; הוא מלטף גור כלבים או חתלתול, הוא זולל חריימי ואם תרצו דווקא – סושי. בקיצור מסתובב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא ונהנה מריחות הנרקיסים והורדים והרקפות והכלניות והזעתר ו…, אבל הוא אומלל ומסכן. איננו רואה את יפי היצירה.נו כך יגיע רחוק?

יותר משהוא מגשים את עצמו, הוא מתגעגע למי שהיה רוצה להיות. עצמו הולך לאיבוד ואינו בא לידי ביטוי והגשמה. הכל בגלל ראייתו השיפוטית.

כשמדובר על עיוורון כנכות, מדובר על מצב מורכב במיוחד. כיוון שמגבלת העיוורון נתפסת בחברה כאחת הנכויות הקשות ביותר, רישומה של תפיסה זו חזק במיוחד על העיוורים. כך, עליהם גם להסתגל ולתפקד עם מה שנתפס כמגבלה קשה במיוחד וגם עם התפיסה הרווחת שזו אכן כזו. נטל כבד לשאתו.

אסכם ואומר, שהעיוורון כנכות הוא קשה במיוחד בעיקר בגלל עיוורונה של החברה והכורח של העיוורים שבתוכה להתאמץ לראות בעצמם וגם – לפקוח את עיניה.

27.08.09