עיוורון  כחריגות

יחסו של אדם למגבלתו מורכב מכמה גורמים:

א. התיחסותה של החברה (הקרובה – משפחתו, חבריו, שכניו והרחוקה – מכרים, זרים, התקשורת, התרבות).

ב. ההשלכות האוביקטיביות (הטכניות) של המגבלה על התפקוד היומיומי.

ג. תפיסתו הסוביקטיבית על השלכות המגבלה.

בהתיחסות פונקציונליסטית, ברגע שקיימת מגבלה, היא איננה דבר ניטרלי, בבחינת חלל של הריק או ביטויו המוחשי של חסר מסויים. כשם שמדובר ב"אין"  (העדר ראייה, שמיעה…), כך מדובר באופן טבעי ב-יש (המצב השונה או המצב המיוחד והמסויים). כמי שמילדותם חושבים בתבניות – לקות, אי סימטריה, אי פרופורציונליות וחריגות – מושכים תשומת לבנו וסקרנותנו. אלא, שילד המסתכל באדם עיוור ההולך ברחוב ובידו מקל, מבחין בתופעה ומתבטא: "הנה איש עם מקל!" כלומר, הוא רואה ומבחין ב-יש מקל לאיש.  תגובת ההשתקה של הורה, מבוכתו או אפילו רק דריכותו המיוחדת, מתיחסים לנסיונו של המבוגר, הכולל לא רק את ה-יש מקל אלא גם ובעיקר  את ה-אין ראייה. התנסותו של המבוגר בעברו (ובהווה)  עם מצבי העדר ראות (הפסקת חשמל, כיסוי העינים במשחק…) קשורה אצלו בחרדה, בתחושת אין-אונים, בדבר-מה לא נעים ולא נח.

כך, פוגש האדם העיוור בחרדה, ברתיעה, בהזדהות-היתר, בתחושת ה"חבל" על החסר וברצון שנעור בחלק מהסובבים אותו לעשות דבר-מה למענו, להקל עליו ולהמתיק את מר גורלו.

סביבתו המיידית מזדהה-יתר, מגינה-יתר, כואבת ודואבת את מר גורלו; תגובות דומות הוא פוגש בקרב הסביבה הפחות מיידית ומזרים.

בתקשורת, בספרים, במטבעות-לשון הוא פוגש התיחסויות כגון: "צריך להיות עיוור כדי לא לראות.." (ומדובר לאו-דווקא ביופיה של שחקנית קולנוע, אלא במה שמצריך תבונה כדי להבחין בו).  "מגשש כעיוור באפלה" (כאשר מי שמגשש באפלה יותר מאשר באור הוא דווקא הרואה!).

"עיוור חשוב כמת!" (אז מה נורא יותר מכך?) וכיו"ב.

בתוך סבך ענף זה מחפש האדם העיוור (ועל אחת כמה וכמה – המתעוור) את עצמו; מנסה להגדיר לעצמו מי הוא בעצם? כיצד הוא נראה? כיצד נראים חייו ומה באפשרותו לעשות כדי לשנות את מצבו והרגשתו.

מעבר לתכנים המסוימים של כל מגבלה והשלכותיה בתחומים השונים, כשמסירים את הקליפות, מגיעים לאותו גרעין אוניברסלי. העיוורון איננו אלא אחת משלוחותיה של האישיות.  נדמה את אישיותנו לאפיקו של נהר. הוא יכול להסתעף ליובלים אחדים, שבכולם זורמים מים בעלי חוקיות זהה (זרימה, קפאון, רתיחה, משקל).  לכן, עם כל הייחוד של מגבלת העיוורון, היא נשארת מאפיין אחד בלבד מתוך כלל אישיותו של העיוור.

רק חרדתו של איש המקצוע מפני תופעה או מצב שלא התנסה בו בעבודה או במגע מקרוב בחיי היומיום, היא המערערת את בטחונו ומקשה עליו להשתמש במיומנויותיו כדי לטפל בפונה עיוור (או בבעל חריגות אחרת שלא פגש ושמעוררת את חרדתו).

כשמדובר באיש-מקצוע מנוסה, תכופות די במפגש הדרכה אחד כדי ללבן אתו את הקושי שחש בגשתו לפונה הנדון. הוא אוזר כוחותיו, כביכול – מסיר את המנעול מארגז הכלים שרכש ויוצא לבצע את המלאכה המתגלית לו כמוכרת וברת-ביצוע.

עליו לחפש בנפשו פנימה את נסיונו שלו עם חריגותו שלו ושל האחרים. דבר זה יקל עליו "להכנס לנעליו של המטופל" ולנסות לקלוט את נקודת המבט של הפונה אודות מצבו.  השגת מידע ספציפי אודות חריגות מסויימת והשלכותיה בתחומים השונים – מאפשרת לעובד להתייחס לא רק לאוניברסלי אלא גם ליחודי ובכך לטפל באדם ולא בתופעה.

 07.07.92