הגעתי לבניין המוכר לי היטב ובהתקרבי לגרם המדרגות המובילות לקומה השנייה, שמעתי קולות מקדחות וחשתי חול על הרצפה. האטתי הילוכי מחשש למכשולים. בהגיעי למדרגות המובילות מעלה, חסם את דרכי ספסל מתכת, שנמצא דרך קבע בפרוזדור הארוך בו עברתי. חשבתי, שהספסל הוזז לצורך ביצוע עבודות. עקפתי אותו ועליתי את שני טורי המדרגות עד לקומה השנייה. הגעתי לדלת נעולה. זה נראה לי מוזר כי מניסיוני, החל משעה שבע בבוקר ועד לסיום יום העבודה, דלת זו איננה נעולה. דפקתי על הדלת ומשלא שמעתי מענה, לחצתי על כפתורי האינטרקום שלצדה. כעבור איזה שתי דקות שמעתי צעקות מעבר לדלת: "אוי ואבוי! למה עלית משם? תזהר! אין שם בכלל מעקה, שלא תיפול!" ירדתי בזהירות לאורך הקיר עד לקומה הראשונה ונכנסתי למעלית העולה. מסתבר, שנערכים שיפוצים בבניין והמעקה הוסר כדי להחליפו בחדש. ברור, שנכון היה לחסום ממש גישה לגרם מדרגות שאין לצדן מעקה ולמנוע סכנה, אבל, אילו מעדתי ונפלתי, לא היה עוזר לי שמישהו אחר אשם בתוצאה.
זה שתמיד כדאי להיזהר, זה מובן מאליו, אבל, זה שאני יכול לציין רגע בו זוכיתי באשראי חיים נוסף, אינו דבר שארצה לעבור עליו לסדר היום.
מקרים בהם כמעט אירע לנו אסון, ודאי אינם נדירים מאד, אלא, שכנראה ברבים מהם כלל איננו יודעים עליהם או מודעים להם. איננו יכולים לשמוח על משהו טוב שאירע לנו או על משהו רע שנמנע מאתנו, כל עוד איננו יודעים עליהם. במקרה שתיארתי, ברור כמה מעט הזהירות שנקטיתי והרבה המזל שהיה לי, בעצם קצבו מחדש את תוחלת חיי.
כמה שאני שמח וודאי שמצטרפים אלי עוד כמה וכמה מכם. אם זו סיבה לשמחה, מוטב שנשנן לעצמנו, כי הרבה ממה שקורה לנו בחיים, איננו לגמרי מקרי. באפשרותנו להבטיח, שנחשף פחות לסכנות ונמנע יותר מצרות. אם חפצי חיים אנחנו, זהו הבסיס שבידנו לעוד אשראי שלנו בבנק חיינו.
27.04.13