בחיבורי "לדעת להוקיר" ובעוד מחיבוריי, מוצגת גישתי האופטימית בחיים. הטפתי לכך, שאל לנו לתת לדברים קטנים, לכאורה, לחמוק מתודעתנו כנותני טעם בחיים. אני דבק באמירה האנגלית לפיה, העדר חדשות, הן חדשות טובות. כל זה בשבח השיגרה הטובה.
מה גורם לו לאדם לעמוד במקלחת ולחשוב, שרגעים אלו ודומיהם, שהוא חווה מדי יום, הם פשוט דבר נפלא?
אני לא באמת שואל. אני זוכר את הרחצה מתוך קערת מים על מיטתי בחדר טיפול נמרץ בו שהיתי. כמה מאושר הייתי לשפוך סוף סוף על עצמי מים נקיים ולהשתמש בשמפו ריחני ובסבון. אז חשבתי, שאסור לי לשכוח רגעים אלו וכאשר אזכה לחזור ולהנות ממקלחת רגילה בבית, אדע כמה דבר רגיל ושיגרתי זה הוא מיוחד ומשמח.
כך עם השינה במיטה בבית, כך עם הארוחות וכך עם המפגש עם יקיריי והדברים נכתבים לאו דווקא בסדר חשיבותם, כמובן.
נראה, שאדם צריך אכן לצבור נסיון חיים משמעותי, כדי לחוות כך את שיגרת יומו. נראה גם, שיש משום חשיבה חיובית בגישה המעריכה הזו לקטנות היומיום. אבל, בתשתית או מאחורי העורף, נושף איום תמידי בהפרת האיזון והנינוחות. כלומר, כגודל חדוות החיים ומיצוי שיגרתם, כן עומק החרדה מפני תהפוכה אפשרית. החשש הבסיסי והעמוק מפני מכת גורל, מנפילה לתהומות מצולה, מרנין את לבו של מי ששוחה לו בין גלי הים ונושא תפילתו: "כל משבריך וגליך עלי עברו" (תהילים מ"ב, ח).
כך, אופטימיסט צופה ורודות, כהגנה נמרצת מפני השחורות מהן הוא חושש. ואל לנו שלא לכבד הגנות.
23.09.12