מרגיש אשמה

למדנו, שקונפליקט בין רצון שלילי או מעשה אסור לבין המערכת הערכית שלנו, מעורר בנו את רגש האשמה. (זו הצגה פשטנית שלי את הנושא אבל לא בכיוון זה אעסוק ולכן אינני רואה צורך לדייק יותר.)

עיסוקי כאן אינו מההבט הפסיכולוגי אלא יותר מהחברתי.

אדם מרגיש אשמה. הרגשה הדומה לכאב של הנשמה. מה טבעי יותר כאשר כואב לו משהו מאשר, שירכז בעצמו מעייניו ויחפש לשכך את כאבו? ובכן כשהוא עסוק בכאבו זה, הוא לא בדיוק פנוי להתייחס למי או למה שהוא אשם להם או בגללם. אם עשית לי משהו שבגללו אתה מרגיש אשמה, זה טוב שאינך מאושר בעשייה מגונה זו אבל מה יש לי מהרגשתך זו?דומה הדבר להרגשת רחמים. מרוב הזדהות עם סבלו או צרתו של מישהו, מגיעים להזדהות יתר והנה המרחם סובל ועסוק בהרגעת כאבו הוא ומה עם ה"מסכן"?

יוצא אפוא, שככל שלרגש האשמה יש פונקציה פסיכולוגית חשובה, כשמגיעים להיבט החברתי, הוא לא יכול להיות בשום פנים ואופן תוצאה המסיימת תהליך. הוא בבחינת תמרור המאותת להמשיך לצעד הבא. בידנו אפשרויות שונות – להביע חרטה,לבקש סליחה, לתקן נזק שגרמנו או שעלול להגרם בגיננו.

עקרון זה ודאי הנחה את חכמינו שקבעו, שאין יום הכיפורים מכפר אלא על עבירות שבין אדם למקום; על חטאים כלפי חברים לא יוכלו התפילות והתענית לעשות ולא כלום. על  האדם לפייס את חברו עד שיתרצה. כלומר, הרגשת אשמה ואף הודאה בה אין בהם די. האדם מחויב גם להתפלל ולהתחנן ב"תחנון" יומי על כגון אלו וגם לפעול חברתית לתיקון המעוות.

לפעמים אנו מייסרים את עצמנו ו"מתבשלים" באשמה. אין שום דבר מזכך ב"אומללותנו" זו. יש אפילו לחשוש, שהיא תוקעת אותנו ועוצרת אותנו מלהשקיע בתיקון המצב. הרגש שמענה אותנו מתנהג כמו מחשבה טורדנית – "אני לא בסדר!" "אני ממש לא בן אדם!" "איך יכולתי לעשות לו כך?"  האדם אוכל לעצמו את הלב, לכאורה, אבל רק לכאורה, כי למעשה הוא מסתתר לו מאחורי המחשבות המעיקות והמטרידות האלה והמציאות הלא רצויה בעצם בעינה עומדת. בעצם העינוי העצמי שבו הוא נתון לא מאפשר לו פניות להשקיע בתיקון הנזק שעורר בו את רגש האשמה. ניתן לקבוע, שרגש האשמה מכסה בעצם את הכוונה ה"זדונית" לחמוק מאחריות! צא וחשוב, מה יש לו לאחר מהרגשתי הרעה הזו? האם אני מצפה שיזהה אותה ויתחשב בי ואולי ארצה שגם יזדרז לעזור לי?

זיהינו בנו הרגשת אשמה, טוב ויפה; עכשיו המשימה היא למהר ולחפש לתקן מה שניזוק וכשזה נעשה, הרגש החשוב הזה יוכל לוותר עלינו ואנחנו עליו.

אדם בשעת צרה לא יפיק מאום מרחמינו, הוא עשוי להפיק הרבה מעזרתנו והתייחסותנו. כך, אדם שאנו אשמים כלפיו, לא יפיק דבר מכך שנסתובב אכולי אשמה. הוא עשוי להפיק תועלת רבה מכך שנעשה כמיטב יכולתנו לתקן את הנזק שגרמנו לו וגם תיקון זה טבעי שיכלול התייחסותנו כלפיו. כלומר, כשיבחין במאמצינו ובמעשינו הבאים לתקן מה שבגללו נתקפנו אשמה, ירגיש כמה אכפת לנו ממנו וזה חלק מתיקון העוול שגרמנו לו.

אסכם ואומר: "אתה מרגיש אשמה? אז תדאג שלא תהיה לך סיבה לכך!"

05.07.08