בימים אלו התבשרתי על מפגש בוגרי מחזור 1964 בתיכון ליפשיץ בו למדתי. נקבע יום בילוי משותף בירושלים, 51 שנים לאחר שנפרדו דרכינו. הוקם אתר ובו תוכנית המפגש, רשימת הבוגרים, מעניהם והטלפונים, רשימת הבוגרים שכבר אינם איתנו, ורשימת המורים שיבדלו לחיים ארוכים וטובים לצד אלו שנפטרו.

הוצפתי זיכרונות מאחת התקופות הקשות בחיי. כבר כתבתי באחד מחיבוריי, שככל שהתרחקתי מילדותי ונעוריי, כן הפכתי מאושר יותר בחיי.

אז מי שמעוניין לחזור איתי לאותם ימים, ימצא כאן כמה זכרונות שמלווים אותי והחלטתי להעלותם על הכתב.

תאונת הדרכים

בחודש יולי 1981 עצר אוטובוס קו 2 בהרצלייה ממש על רגלי. חציתי את הכביש בחוסר זהירות בסביבות מעבר החצייה, האוטובוס פנה לרחוב שחציתי, הפיל אותי ארצה ונעצר על רגלי הנעולה בסנדל. שוב נשארתי  בחיים, אבל, לא על תאונת-הדרכים הזו באתי לספר כאן.

הייתי תלמיד בכיתה ט בתיכון הדתי לבנים ברחוב בן-הילל 17 בירושלים. לאחר שסיימתי כיתה ח בבית-חינוך-עיוורים שם שהיתי מאז שהתעוורתי, המשכתי בתיכון רגיל כי לא היה כזה מיוחד לעיוורים. תלמיד עיוור יחיד בין כארבעים תלמידים רואים. מדי בוקר יצאנו חברי ראובן מגנג'י (היום – מגן), שלמד אז בכיתה י"א ואני שלובי זרועות בלי מקל לבן בידנו בדרכנו לבית-הספר התיכון. צעדנו מבית-חינוך-עיוורים (המכונה על-ידנו עד היום "המוסד") לעבר תחנת האוטובוס של קו 1, שהיתה מעבר לכביש ראשי. נסענו העירה לרחוב יפו, נכנסנו בסימטת בהרי בה חנות הפיצוחים, שכל ירושלמי הכיר אז, עלינו מדרגות, פנינו שמאלה והגענו לרחוב בן-יהודה, חצינו אותו, עוד רחוב אחד (אני חושב שזה רחוב שמאי) ואז לאורך קולנוע אוריון עד רחוב הילל וימינה עד מבנה האבן בן 3 הקומות – התיכון שלנו.

באחד הימים כשחצינו את רחוב בן-יהודה, נסע במורד רכב ובו בן של רופא וחברתו, המנוע לא הופעל ולכן לא שמענו דבר (שנינו עיוורים מוחלטים). הרכב הפיל את שנינו ארצה. ראובן נלקח למיון כדי לגבס את מרפקו שנגרמו בו שני שברים ואני קמתי והמשכתי לבדי לבית-הספר. ישבתי כל היום הוזה ומשחזר את התאונה ומדמיין לעצמי מה קורה עם חברי שנלקח לבית-חולים. בעקבות התאונה הזו קיבלנו מקלות לבנים גם כדי להיטיב לגשש את דרכנו וגם כדי שהסובבים אותנו ובמיוחד הנהגים – יבחינו שמדובר בעיוורים.  זמן מה קודם לכל הסיפור הזה דווקא חילקו לכולנו מקלות חיזרן במוסד, אבל, כשמנהל המוסד הבחין שהם משמשים אותנו גם ל"סייף" הכריז, שלמרות שכולם עם עינים עיוורות, מוטב שלא נוציא אותן זה לזה והמקלות נלקחו מאתנו אחר כבוד.

שיעורי-הבית

אז איך לומד תלמיד עיוור בתיכון כשאין לו בעצם ספרי לימוד, כמעט בכלל. הכיתה התארגנה בתורנות וכל יום הגיע אלי תלמיד אחר עם הספרים והחוברות להכנת השיעורים. ארוחת הצהריים הייתה במוסד בשעה 12.30,  אבל אני חזרתי מהתיכון בסביבות 2 עד 2.30. אז בחדר האוכל השומם הונחה צלחת עם ארוחת הצהריים עבורי כשהיא מכוסה בצלחת ריקה. מאוחר יותר, בסביבות השעה 4 הגיע תלמיד מהכיתה להכין איתי שיעורים. קיבלתי אותו בחדר שבו בעצם ישנתי בלילות, אבל, הרי לא ישנתי לבדי! סוג של אולם בו בצד ימין 6 מיטות ובצד שמאל 6 מיטות ובין כל שתי מיטות ניצבת ארונית פח עם מגירה ותחתיה דלת עם שני תאי איחסון. התלמיד התורן ואני ישבנו על המיטה, הנחתי את מכונת הברייל שלי על הארונית ובחדר בו נכנסים ויוצאים אחד-עשר נערים, ישבנו להכין שיעורים. התלמיד קרא באוזניי את פרק ההיסטוריה ואת השאלות וכתבתי את התשובות. קרא את פרק התנ"ך ואת הפירושים וכך הלאה – מתמטיקה, אנגלית, גאוגרפיה וכו'.  יש ובחדר נערכו קרבות בין שוכניו, לעתים כשנכנסו ויצאו סגרו אחריהם את הדלת ולעתים גם זה לא קרה.

תלמידי הכיתה היו חבורה נורמאלית ביותר של בני-נוער. לפעמים שכח מישהו שתורו להגיע, אחר לא הרגיש טוב ולא בא, שלישי העדיף בילוי עם חבורה שהתארגנה ובקיצור, היו ימים בהם חיכיתי עד בוש והגעתי למחרת בלי הכנת שיעורים.

לא עבר זמן רב ומצאתי עצמי די נשרך מאחורי רוב תלמידי הכיתה ברמת לימודיי.

הלא מתעמלים והלקחים שהפקתי

כתלמיד עיוור יחיד בכיתה לא התאפשר לשלב אותי בשיעורי ההתעמלות. הם כללו פעילויות שאינן מתאימות למצבי. בכיתה היה גם תלמיד נכה רגליים שנעזר בקביים ושנינו ישבנו בכיתה הריקה ופטפטנו. זכור לי למשל איך ניסינו לשכנע זה את זה כמה מצבו של האחר גרוע יותר.

רוני: "אתה מסכן, לא רואה, הנה אני מסתכל החוצה ורואה את החתיכות של "מעלה" (תיכון הבנות הדתיות, הסמוך) ואתה לא יכול לראות אותן בכלל; איזו פצצה עוברת עכשיו!"

אני: "כן אבל אתה זוחל לך עם הקביים ואני יכול לרוץ לי במהירות!"

היה תלמיד נוסף שקיבל פטור מהתעמלות בגלל בעיה בריאותית. מדי פעם יצאתי עם יצחק להסתובב במרכז העיר. הלכנו פעם להאזין לדיון בבית-משפט, בדיוק נחקרה יצאנית ובשבילנו אורח דיבורה והתיאורים ששמענו במהלך החקירה הנגדית, הלהיבו אותנו.

אבל דיברתי על לקחים והנה תיאור מעשה, שבגללו למדתי להעריך כל כך את אותו יצחק ארלנגר:

הלכנו לטלפון ציבורי בכיכר ציון. רציתי להתקשר והיה תפוס וכשניסיתי להוציא את האסימון הוא נתקע ולא יצא. הכנסתי אצבעי לפתח דרכו אמור האסימון לחזור אלי והרגשתי חתיכת נייר. משכתי אותה ויצאה חתיכת עיתון מקופלת ובעקבותיה חופן אסימונים ומטבעות שהיו תקועים. אספתי הכל בצהלה ואמרתי ליצחק: "חצי חצי!" אבל, יצחק אמר לי, שזה לא שייך לנו ושעלינו להחזיר את הכל לדואר. התקשרנו למודיעין, הורו לנו להכניס את האסימונים והמטבעות למכשיר ובפעולת חיוב שביצעו נפלו לתוך הכספת של הטלפון הציבורי. כמה התפעלתי מיושרו ומהגינותו של יצחק. הבנתי, שהוא נער מבית טוב וזכה לחינוך למופת. עברו מעל חמישים שנה ומבחינתי היה זה לקח חשוב שלמדתי דווקא כשלא למדתי.

המורה לומפ, למתמטיקה

אחד המורים הנערצים עלי הוא המורה היקר הזה. בבית-הספר העממי הייתי תלמיד טוב מאד בחשבון. בתיכון, לאור מה שתיארתי, הלכתי ונחלשתי גם במתמטיקה. בכיתה י"א שבסופה ניגשה כיתתי לבחינת הבגרות במתמטיקה, נעדרתי כמעט חצי שנה. היו לי אנגינות – חלק פיזיות וחלק נפשיות – עד שהוציאו לי את השקדים. בסוף השנה, בחופשת הקיץ, נשארתי במוסד הריק מתלמידים בו היו רק כמה מצוות העובדים ולמדתי מתמטיקה בעצמי.  ספרים הרי לא היו לי, אז ישבתי עם ערמת דפי בראיל שכתב חברי ראובן, שכבר סיפרתי כאן עליו, ובהם כל החומר לבגרות.   בצריף לוהט שהוצב ליד הבניין של המוסד עברתי על נוסחאות, תרגילים, משפטים, בעיות. אז, המורה לומפ, שעמד על כך שאבחן גם אני, הזמין אותי אליו הביתה ובהתנדבות עבר איתי על החומר כולו. ניגשתי לבחינת הבגרות וקיבלתי 7. ברבות הימים לא הייתי גאה בציון כזה, אבל, באותם הימים ובנסיבות שתיארתי, הייתה זו הצלחה גדולה בעיניי.

אבל, את מסירותו של המורה הזה לנו הכרתי עוד קודם לכן.

ומעשה שהיה כך היה:

הייתי בכיתה י וישבתי תמיד בספסל הראשון כדי שאשמע מה אומרים המורים והתלמידים כשהם כותבים על הלוח. ההנחיה הייתה לכתוב ולהקריא למעני. היה זה יום חורף מקפיא. ישבנו בכיתה במעילינו, שהרי לא היו תנורים וודאי – לא מזגנים. היה לנו מבחן במתמטיקה. בכיתה שקט ואני עם כלי כתיבה פשוט בבראיל הנקרא סרגל, כותב עם המרצע. לפתע נתלש הסרגל מתחת ידי ומתוך דף הנייר עליו כתבתי ומושלך לקצה המרוחק של הכיתה. השקט נמשך. לא ידעתי מה לעשות. היה ברור לי, שהמורה לקח לי את הסרגל וזרק אותו אבל מדוע? כעבור איזה שתי דקות ניגש אלי המורה ושאל: "גוטיסמן" אז שם משפחתי היה עדיין גוטסמן, "למה אתה לא כותב?" "אני חושב שהמורה לקח לי את הסרגל" השבתי. "המורה לקח לך את הסרגל?" שאל ואז רץ לקצה הכיתה, הרים ילקוט של תלמיד, שפך את כל תכולתו על ראשו וצעק: "כאן יושבים בכיתה במעילים בגלל הקור ואבא שלך עובד עכשיו בחוץ בבניין כדי שיוכל לשלם שתלמד ושיצא ממך בן-אדם ואתה במקום ללמוד לבחינה יושב עכשיו ומעתיק?"

אחר-כך השיב לי את הסרגל ואמר לי: "סליחה, תמשיך, זה החפץ הראשון שהזדמן לי להשליך כדי להסב את תשומת לב התלמיד שאני מבחין שהוא מעתיק, אבל, זריקת הסרגל סמוך אליו לא עשתה עליו שום רושם".

לא שהייתי מעודד אלימות בחינוך, אבל, הערצתי את האכפתיות של האיש היקר הזה וכך למדתי ממנו לא רק מתמטיקה.

בגד ללא רבב – המחנכת יקיר

בכיתה ט הגיעה בוקר אחד אימי לבקרני בהפסקה. הייתה בעיר לקניות וסידורים וקפצה לראות אותי כמה דקות. מחנכת הכיתה קראה לה והסתודדה איתה. מסתבר, שהמחנכת הבחינה, שאני מגיע כל השבוע באותם בגדים ויש שהם כבר לא נקיים. אמי הסבירה לה, שאני מקבל את הבגדים במוסד והיא תדאג שיהיו לי יותר בגדים להחלפה. אמי רצה מיד לחנות הבגדים של בינט ברחוב חבצלת וקנתה בהקפה כמה זוגות מכנסיים וחולצות. במוסד זכינו להתקלח בימי חמישי, אז דאגו למים חמים וכל אחד קיבל לבנים וגרביים להחלפה וכן חולצה ומכנסיים לכבוד שבת וכן לכל השבוע. לאחר שנים היה מי שאמר לי, שחשוב היה שבמוסד לא נסתובב נקיים והדורים מדי כי מדי פעם הגיעו תורמים ונערך להם סיור במוסד. רצו שיראו כמה דלים האמצעים וכמה מסכנים הילדים העיוורים, כדי לפתוח להם את הלב והכיס.

סיפור בגדיי המלוכלכים והמוכתמים כל כך היה טראומטי עבורי, שברבות הימים הפכתי קפדן קיצוני. כאשר עבדתי במחלקת הרווחה ואירע שהופיע כתם על בגדי במהלך יום העבודה, קרה שלקחתי מונית ונסעתי הביתה והחלפתי חולצה או מכנסיים ובלבד שלא אופיע בבגד שאינו נקי.

הבריחה מהתיכון

אז אחרי שנעדרתי כל כך הרבה בכיתה י"א ורק בזכותו של המורה לומפ עברתי בגרות במתמטיקה בהיותי עדיין בתיכון, הגעתי לכיתה י"ב. חשבתי לעשות מאמץ עליון ולגשת לבחינות הבגרות עם כולם, אבל, ידעתי, שציוני המגן שלי יהיו מאד נמוכים וממש לא יגנו עלי.  לקראת חנוכה החלטתי לעזוב את התיכון ואת המוסד ולגשת לבחינות חיצוניות (אקסטרניות). מנהל המוסד שמע על החלטתי וקרא לי ואמר: "אם תעזוב עכשיו את התיכון לא יצא ממך כלום. עיניים אין לך, יד אין לך, רק שכל יש לך ואם לא תעשה עכשיו בגרות, הרסת לך את החיים". אני יודע, שהאמין במה שאמר ובאמת חרד לי, אבל, עקשן אני הרי לא מהיום, אז, החלטתי ועזבתי.

עברתי להתגורר אצל משפחה בה הוקצה לי מקום בחדרו של הבן שלהם והתחלתי ללמוד אנגלית ותלמוד לבגרות אצל מורים פרטיים ושאר המקצועות – למדתי מסיכומים ותקצירים של חברים שלמדו לפני לבגרות. במשך חצי שנה גרתי אצל המשפחה הזו ואז, בהיותי בן 18, שכרתי חדר אצל ארז ביטון, שסיים אז לימודיי עבודה סוציאלית ובהמשך נודע כמשורר גדול, חתן פרס ישראל.

עכשיו, הגעתי בגיל 69 לקראת מפגש המחזור שלי. בתמונה שפורסמה באתר הבוגרים אינני מופיע, כי צולמה במהלך טיול לעין-גדי בכיתה י"א. לא יצאתי לטיולים עם הכיתה. שאלתי עצמי: האם אני שייך ל"בוגרי 1964 של ליפשיץ?" כל עשרות השנים שחלפו מאז לא שמרתי על קשר עם אף אחד מהתיכון. חיי כבוגר שונים בתכלית השוני מחיי כמתבגר. מה, אפוא, יש לי לחפש במפגש הזה?

כיוון שתגובתי הראשונה להזמנה הייתה של שמחה, נראה שרב הסיכוי שאלך. אני רוצה שמי שהכירו אותי בתקופה מהרעות בחיי, יוכלו לפגוש אותי בתקופה מהמאושרות בהם. אני רוצה גם להודות לתלמידים שהתגייסו לסייע לי בתורנות הכנת השיעורים ושבמפגש היומיומי איתם פתחתי את תהליך הסתגלותי החברתית הלא מוגנת. היום אני יכול לומר בפה מלא, שהתהליך שהחל אז בכאב ובהרגשות נחיתות קשות, התפתח לחיים טובים ונורמאליים בהם אני מרגיש שווה בכל המובנים.

 

02.01.16