איך שלא נחשוב על פרידה נמצא שזה משהו עצוב. אמנם ברור, שאשה מוכה למשל עשויה לשמוח מאד להפרד מעריץ, אך גם בנסיבות כאלו השמחה מהולה תדיר בעצב על כל מה שהיה ביניהם לצד היחס העולב (אהבה, קנאה ממנה סבלה אך גם חוותה אותה כאכפתיות עצומה וכהיותה "יקרה" לו במרכאות ואף לא במרכאות ועוד ועוד).
פרידה ,בשבילנו בני-האדם הנחשבים חברותיים – היא כאילו מנוגדת לטבענו. כך כשגדל המרחק בין התינוק לאם שהניקה אותו, כך בסיום הגן והכניסה לבית הספר וכך לאורך כל מעגל חיינו. לפרידות הטבעיות והשגרתיות אנו קוראים: "מעברים", כך, מושם דגש על כך, שעזיבת מצב או מקום מביאה מיד לכניסה למצב או למקום אחר. לפרידה מאהוב/ה איננו קוראים מעבר וגם לפרידה מבן/בת-זוג שיש והיא מסתיימת בגירושין, גם לה איננו קוראים "מעבר" הגם שיש מעבר ברור ממעמד משפחתי או אישי אחד – לאחר.
אך טבעי הדבר, שעם סיכום מועד פרישתי המוקדמת מהעבודה אחרי 26 שנים במקום עבודתי הנוכחי, שאעסיק עצמי בנושא זה. לא ניתן להשתחרר מאסוציאציה של פרידה מהעולם. נכון, בניגוד לזו האחרונה שלרוב איננו יודעים עליה זמן רב מראש, בפרישה מהעבודה יש גם את סגירת המעגלים והעניינים שבאחריותי וגם צורך לחשוב על מה אעשה לאחר מכן. כאן נסגר מעגל גדול ומשמעותי בחיי, אבל, למזלי, לא המעגל.
אז נותרה אחרי קצת מורשת וכעת אני טרוד בירושה.
יש מי שיוצאים לדרכם החדשה ו"אחריהם המבול", כמויות ניירת וחפצים שצברו לצורך ושלא לצורך ומבחינתם מי שיבוא אחריהם ש"ישבור את הראש!" לדעתי זו גישה שיכולה להביע סוג של כעס או צורך להעניש את הזולת או גיוס האנרגיות לקראת השינוי באופן, שפשוט לא פנויים לחשוב על הזולת. אחרי כל כך הרבה שנות עבודה וכשמדובר במי שנוטה לצבור ומתקשה להפרד גם מחפצים מיותרים לחלוטין, אכן נצברה כבודה מרשימה. מיון ניירת וחפצים, חלוקת ה"סחורה" ליורשים וזריקת מה שאין בו חפץ – ממחיש חזק את הפרידה והשינוי הגדול שבדרך. למכלב ומנקב ומהדקים… וודאי למחשב ושולחן וארונות – יהיה יורש בלי ספק. אבל לקלסרים עמוסי תיוקים הכוללים גם ספרות מקצועית מהעשורים הקודמים, לאלו צריך למצוא פתרון של סילוק. כמה מסובך לכאורה, אבל כמה זה פשוט לעומת ההשלכות הרגשיות והחברתיות.
מקום עבודה כל כך חם מבחינה אנושית וחברתית. מקום שנעים להגיע אליו בבוקר בעיקר בגלל עמיתיך לעבודה והנה כבר ברור, שעם שחר למחרת פרישתי, ארגיש את ההפסד הגדול הזה. מבין עשרות האנשים ששמחתי לראותם, קרוב לודאי שאת רובם אפגוש בעתיד רק בשמחות ובאירועים חלילה – מצערים, בלבד. אי אפשר להיות בחוץ ובו זמנית להשאר בפנים.
השאלה שתשאל ע"י עצמי וע"י אחרים תהיה ודאי: "אז מה אתה עושה?" איך שלא יהיה, "העבודה היא חיינו!" בלי ההמשך…
אז אחרי עשרות שנות עבודה מותר לו לבן-אדם להחליט, שעכשיו פשוט יעשה חיים. אינני מהמשתעממים, אוכל לקרוא, לכתוב, לפגוש אנשים, להתפנות יותר לנכדותיי וילדיי (לא בטוח שרעייתי צריכה אותי פנוי יותר). זה רעיון נפלא אבל איכשהו בהרגשתי זה לא בסדר. נשמע טפשי אבל בחיים לא רק הגיון משחק. לכן, בהחלט לא מפליא, שאני עסוק כעת בתכנון של "מעבר" וזאת, גם כדי לחוות פחות את הפרידה הצפויה. אמצא לי עבודה גם כדי להעסיק עצמי נוסף על תחביביי, גם כדי לשמור על רמת חיי וגם כדי שאדע מה "להשיב לאפיקורוס!" (פנימי וחיצוני) ואמשיך להרגיש נחוץ. בתפיסותיי, בגיל הפרישה הרשמי מהעבודה אולי פשוט יותר. צפיותינו מעצמנו ואלו של הזולת מאתנו הן שונות במצב זה לעומת פרישה מוקדמת. נכון, יש מי שממשיכים לעבוד עד אחרית ימיהם וזה יכול לעבור בקלות את שנת השמונים בחייהם, אבל רוב הגימלאים או שאינם עובדים כלל או שעיקר עיסוקם הוא התנדבותי למען אחרים.
בעבר עמדתי כבר על הכח העצום המשייך שיש בנתינה והרי נתינה היא עשייה למען הזולת. נראה אפוא, שהטוב ביותר שאוכל לעשות למעני לקראת הפרידה ממקום עבודתי הנוכחי ומכל מה שהוא ממלא בחיי הוא: מציאת עבודה אחרת, מספקת ומשמעותית עבורי. מעבר מחיים לחיים, יקל לחמוק מהאסוציאציות למצב האחר.
25.07.07