חזק עלינו הצו הקורא לנו למחות את זכר עמלק והנה, שוב ושוב אנו מזכירים אותו. הוא כבר נעלם מבמת החיים ואנו טורחים לשמר את זיכרו. למעשה נצטווינו גם לזכור את אשר עשה לנו עמלק ונראה, שאנו זוכרים.
נזקקתי לנושא בהקשר הצו האחר בו דנתי בחיבור קודם שלי והוא: "והגדת לבנך". אלפי שנים עוברת המורשת של ההגדה בעמנו והנה שכנינו טורחים להנחיל לבניהם את שנאת ישראל כבר בשחר נעוריהם. עוצמה רבה להנחלה זו, כפי שנוכחנו בעצמנו.
בפשטנות אציין כי, שני כוחות איתנים נאבקים בזירת קביעת עתידו של האזור הזה: מחד, כח העדר, המושך אנשים לחבור לזרם השועט ובאופן זה להגדילו ולחזקו. הכח האחר הוא, האינדיבידואליות או חופש הבחירה.
טבעי, שעוד ועוד משכנינו יסחפו בגל הגועש של שנאת ישראל ויהודים והמשטמה הזו תסגור כל סיכוי להידברות ולשקט כאן. מאידך, בכפר הגלובלי נחשף אדם למידע ולתעמולה, שעשויים להביאו לשיקול דעת עצמאי ולתובנות, שיובילו לצימצום השנאה ולהגברת הרצון לחבור ולהגיע לשכנות טובה.
במשך שנים סברתי לתומי, שכפי שחיינו 19 שנים מאז קום המדינה בלי שטחי יהודה ושומרון ועזה ואפילו רמת הגולן, כך, נוכל להתקיים בשלווה אם נוותר על השטחים היקרים הללו ללבנו ונסתפק בכך, שתתאפשר לנו גישה חופשית לכותל ולמערת המכפלה ולשאר המקומות המקודשים בעינינו. חשבתי, ש"תמורת שלום אמת" אולי כדאי יהיה לנו לשלם מחיר של פשרה גיאוגרפית זו וסוף סוף תשקוט הארץ.
בניתי גם על כך, שסברתי, שרוב שכנינו אנשי עמל וחפצי חיים ושכנות טובה ואם רק נסייע בהקטנת החיכוך והעילות לו – הם יצטרפו ללחוץ את ידנו המושטת לשלום.
אבל, ניכר כי אצלם המיעוט הוא הקובע וזו טרגדיה נוראה להם ולנו.
מאז החל מבצע "עופרת יצוקה", לא פגשתי אחד, ששמח על הפגיעה באזרחים ערבים. כואב לנו על הילדים והנשים והזקנים וגם על הצעירים, שחפצי חיים ושלווה בקרב שכנינו והם כלואים בין אחיהם הקיצוניים לבין ההכרח שלנו להגן על עצמנו.
אין ספק, שכל מנהיגינו בשמונה השנים האחרונות הוכיחו אזלת יד וזלזול נורא באזרחים שבחרו בהם. תושבי הצפון והדרום הנחשבים כנראה אזרחים סוג ב' ו-ג', פשוט הופקרו. אני באמת סבור, שלא היו מחכים 8 שנים לפעול צבאית בדרום אילו נפלו טילים על תל-אביב אפילו שבוע אחד. ברור לי, שניסו דרכים של הידברות ואיפוק ואף תלשו בכח את היהודים מחבל עזה בתקווה ובאמונה שסוף סוף יניחו לנו ויחזור השקט לארצנו. אבל, ברור גם, שטחו עיניהם מראות ותבונת מנהיגינו לא עמדה להם, כי לא ידעו מול מי הם עומדים ומה ניתן לצפות מהם. היטב ידוע לנו, שהמחבלים אינם רוצים רק את יציאתנו משטחים שכבשנו במלחמה זו או אחרת. הם מכריזים במפורש על כך שאין לנו זכות קיום על האדמה הזו ולא יניחו את נשקם כל עוד אנו כאן.
כואב על הסבל של כל הבלתי מעורבים בשני הצדדים ובמיוחד על חיילינו האמיצים והגיבורים באמת, שמוצגים כצמאי דם ובלתי מוסריים גם על ידי אנשים מעמנו שלנו.
מבלי להתיימר לנבואה
שאלתי עצמי: מה אם כן צפוי לנו כאן בעתיד?
לדאבוני, עם כל האופטימיות שבי, בראותי את הטמעת השנאה שנעשית בילדים אצל שכנינו, קשה לי להאמין שבחיי אזכה ליחסי שכנות שונים מאלו שקיימים כאן מעל מאה שנים. אנחנו ממשיכים לחנך לאהבת האדם ולעשיית ההבחנה בין מחבלים צמאי דם לבין ערבים טובים והגונים, שאנו רוצים בכל מאודנו לחיות איתם בשלום. בקרב שכנינו ממשיך מיעוט לוחמני להטיל ארס ושנאה סביבו ולדחוס אותו בדור הבא, שהוא העתיד של האזור. לכן:
רק כשאכיר את הכפיל שלי היושב בעזה או בחברון וכותב חיבור דומה לשלי, אדע שחזון אחרית הימים מתגשם בתוך קצובת חיי.
17.01.09