(את השנוא עליך אל תעשה לחברך?)
אימרת חז"ל זו מוכרת ומרבים להזכירה. חכמינו באו לתת בידינו אמת-מידה נוחה להעזר בה במסגרת יחסי האנוש בינינו.
רעיון זה מוצג גם אצל שקספיר בדברו על כך, שאם מכים אדם כלום לא יכאב לו?
מבקשים לגזור גזרה שווה בין תחושותי ורגשותי לבין מה שעלי להבין שקיים אצל זולתי.
יש לי חברה טובה שאוהבת שמפתיעים אותה. אושר רב ניתן להסב לה אם מגיעים אליה בלא התראה מוקדמת באורח ספונטני וכמובן בלא כל תאום מראש.
אני עצמי דווקא מעדיף מאד התראה מוקדמת וחושש ביותר מהפתעות ממין זה.
ניתן אפוא לומר, שבהחלט שנוא עלי ארוע מפתיע כגון זה בעוד דווקא על חברתי הוא אהוב ביותר.
צא ולמד, שאם אכליל ממה ששנוא עלי ואמנע מלעשותו לחברתי, דווקא אז אני שולל ממנה דבר הרצוי ואף אהוב עליה.
יש אפוא להכיר בשתי רמות של יכולת לאמפטיה:
- הקשב לעצמך, לתחושותיך ולרגשותיך וליתר בטחון הזהר בכבודו של האחר ומה
שתחווה כלא נח, לא נעים, דוחה ומכאיב – השמר מלעשותו לזולתך.
- המדד הראשון אין בו די והוא בגדר סייג לסייג, כדי להרחיקך מסכנת פגיעה בזולתך.
אולם קיים מדד נוסף, רציני ועמוק ובוגר יותר ולפיו, שים לב לכך, שבני-האדם שונים הם זה מזה. (כפי ששרים אהוד בנאי ודקלון:
"כל אחד חי בעולם אחר, כל-כך גדול השוני,
את מה שאני מרגיש בפנים, איש לא מרגיש כמוני.
את מה שאתה חושב עמוק, אני חושב שטוח,
מה שאתה רואה סגור, אני רואה פתוח,
מה שבשבילך חלום, לי זו האימה,
מה שבשבילי שלום, לך זו מלחמה!")
וכיוון שאנו שונים זה מזה, לא תופכל להסיק על האחר אלא ע"י שתחפש להכיר ולהבין ולחוש אותו. תוכל גם לבדוק עם האחר את הרגשתו והעדפותיו ולנהוג לפיהן כדי לא לפגוע בו ואף לרצותו.
לכן, אמפטיה איננה להכניסו לנעליך וכך להבין אותו אלא, אכן – להכנס לנעליו שלו!
11 בינואר 2003